והחלטתי בסוף לא לשלוח כי אני עייפה מדי מכדי להחליט אם כתבתי שטויות או לא.
אני די בטוחה שהיית שונא את כל מה שכתבתי בתגובה הזאת, אבל היא הייתה ארוכה, והיא הראתה שאכפת לי ממה שאתה עובר, שזה תכלס כל מה שחשוב.
אז במקום לעבור את כל הטרחה הזאת, ולעייף את שנינו, אני פשוט איידע אותך שככה אני מרגישה.
אולי אתה לא צריך את כל העצות האלה, והדברים שלמדתי על עצמי.
איכשהו, מרגיש לי שכבר כתבתי את כל הדברים האלה איפשהו בעבר, ואתה כבר יודע אותם, גם אם שכחת.
אני לא אגיד ש"אני כאן בשבילך", כי אני לא, אני לא כאן בשביל אף אחד יותר.
אבל אתה לא לבד בחיים האלה, ולפעמים אני יודעת שזה משהו שכולנו שוכחים להזכיר לעצמנו...
שזו בחירה שלנו אם להתמודד עם מה שאנחנו עוברים לבד או לחלוק.
ואתה לא צריך לחלוק שום דבר, למעשה אני חושבת שמה שזה לא יהיה שאתה עובר, את העיקר אתה צריך לשמור לעצמך, עד שתהיה מחוץ לזה ותוכל לכתוב על זה אולי מזווית אחרת ופחות מבתוך המאבק.
אני רק מזכירה לך, שהרבה מאיך שאתה בוחר להתמודד עם החיים, זו באמת בחירה שלך, ושאני מקווה שתעשה את הבחירות שיגרמו לך להרגיש הכי טוב בסופו של דבר.
אם זה לדבר על זה אז בבקשה תדבר על זה, ואם זה לשבת עם זה קצת אז בבקשה תשב עם זה, ואם זה לבוא אל מישהו ולהגיד לו משהו שיושב עליך - אז תגיד לו.(גם אם המישהו הזה הוא עצמך)
החיים כואבים, אבל לא כמו שהם כואבים בתוך הראש שלנו.
אם הראש שלך הוא מקום טוב ונחמד להיות בו, החיים שלך יהיו פחות כואבים, ואני מאחלת לך את זה.
ממה שכתבת אני משערת שהעיקר הוא מהראש, ולא ממה שקורה בחייך, וברור לי שהבעיות שבראש הן הבעיות שהכי קשה לפתור.
אבל אתה תמצא דרך דרך זה, פשוט תמשיך לנהל תקשורת כנה עם עצמך.
אני מקווה שבפעם הבאה שיצא לי לתפוס הצצה לעולם שלך, אני אראה יותר את הדרך שלך החוצה מהבעיות.
תכיר את השדים שלך ותן להם שמות, זה עוזר.
דיכאון זה יותר מדי כללי, תפרק אותו לגורמים, ותתמודד כל פעם עם החלקים שבו שהכי קשה לך איתם.
אני לא חושבת שצריך לרוץ כשמרגישים ככה, אני חושבת שזו התקופה שבה אתה צריך לעצור ולהרגיש את הקרקע מתחת לרגליים, ולשאול את עצמך כמה שיותר שאלות.
הכאב מדבר איתנו, והדרך היחידה לגרום לו לעזוב, זה אם נראה לו את החמלה והעדינות שלא הראו לו בעבר.
לפעמים אנחנו צריכים להיות ההורים של עצמנו...ולא בקטע של "יאלה קום מהמיטה ולך לבית ספר", אלא בקטע של להניח יד על המצח ולשאול את עצמנו איך אנחנו מרגישים ומה אנחנו באמת צריכים עכשיו.
אני מקווה שמה שאני אומרת נשמע הגיוני, אבל גם אם לא, לפחות הצלחתי להראות שאכפת לי.(זה אחד מהשדים שלי אגב. זה לא כזה קל להראות שאכפת לי. מחיאת כף עייפה לעצמי.)
וראסטה, מילים תמיד יכולות לעזור, זה פשוט שאנחנו אף פעם לא יודעים אילו מילים יעזרו, וממי אנחנו צריכים לשמוע אותן.
זה אולי לא יאמר לך הרבה, אבל כל מה שהייתי צריכה לשמוע מאחרים אמרתי לעצמי, וזה היה מספיק עבורי.
אבל תכלס, חיבוק ואוזן קשבת עשו הרבה יותר עבורי מכל המילים האלה, אז אולי מילים יכולות לעזור רק עד חצי הדרך.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
