פורומים » שירים ומשוררים
יהודה עמיחי, נתן אלתרמן, ולהבדיל אביב גפן. משוררים חדשים וישנים. שירים שאהבתם, וספרי שירה שנגעו בליבכם.
כתיבת הודעה חדשה בפורום שירים ומשוררים
» נצפה 853 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 3 שנים ו-8 חודשים לסאן, Hill
"She said "James, get in, let's drive
Those days turned into nights
Slept next to her, but
I dreamt of you all summer long
:)
https://www.youtube.com/watch?v=orXAg5dIMa8
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-8 חודשים את כבר יודעת את התגובה שלי סייג'
השורה האהובה עליי היא:
"I'm only seventeen, I don't know anything
But I know I miss you"
וכמובן שכל הפזמון האחרון פשוט הורג אותי:
"Yeah, I showed up at your party
Will you have me? Will you love me?
Will you kiss me on the porch
In front of all your stupid friends?
If you kiss me, will it be just like I dreamed it?
Will it patch your broken wings?
I'm only seventeen, I don't know anything
But I know I miss you"
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-8 חודשים "?Does she smile? Or does she mouth, "Fuck you forever Hill
https://youtu.be/6DP4q_1EgQQ
נתקלתי בזה לאחרונה (ותודה לחבר'ה הצעירים בחיי, גם אלו הצעירים בנפשם :) ואהבתי.
המילים שהיא כותבת, מהמעט שאני מכירה - בעלות משמעות וזה מעניין. וגם המסרים הפמיניסטים שלה, כמובן.
**
17
גיל שהתמימות יפה לו, לפעמים זה בדיוק התפר בו היא הולכת ומתרחקת, מתעצבת אחרת, אולי משנה פניה, מפוכחת יותר, כמובן. מבגרת.
I don't know anything but i know i miss you :)
אכן שורה חמודית, בכלל - אהבת נעורים היא דבר יפה כי (לרוב) היא חפה, היא ראשונית והראשוניות הזו עדינה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-8 חודשים Every time you call me crazy I get more crazy, What about that? סייג'
ידעתי ישר שזה mad women, כל השירים האלה מהאלבום folklore שבו היא הראתה בפעם הראשונה את הסגנון הזה, השירים האלה יותר סיפוריים מאשר אישיים, כמובן שחלק מהם אישיים אבל נגיד betty זה חלק מסיפור של משולש אהבה שמתואר באלבום הזה בשאר השירים גם.
אני לא יודעת אם מישהו כבר הסביר לך את החיבור אבל בעצם betty נכתב מהצד של ג'יימס, השיר השני באלבום נכתב מנקודת המבט של בטי (cardigan), ויש גם שיר מהצד של האישה שאיתה ג'יימס בגד שנקרא august.
השירים באלבום מאוד שונים בסיפור שלהם, אבל כולם באותה אווירה כזו, ואלבום שבא אחרים הוא אחות של פולקלור ונקרא EVERMORE, וזה האלבום שממנו שממנו התמכרתי לטיילור והתחלתי לרצות לשמוע את כל האלבום שלה.
שמעתי שטיילור אמרה שפולקלור הוא אלבום של אביב/קיץ ו-EVERMORE אלבום של סתיו/חורף, ואני חושבת שזה ממש נכון, ואני אוהבת זה שבאופן כללי היא פשוט בוחרת קונספט מסויים לכל אלבום, ושאר האלבומים שלה נשמעים ממש אחרת משני האלבומים האלה(שנכתבו בתקופת הקורונה).
כאילו, אני חושבת שבעבר השם "טיילור סוייפט" הזדהה בעיקר עם פופ וקאנטרי, ועכשיו זה כבר-
אוך, היא פשוט מדהימה.
זה השילוב של הסרט שלה שציפיתי בו "מיס אמריקנה" והאלבום EVERMORE שגרם לי להתמכר, אז אני יחסית מעריצה חדשה.
שנה אחת בסך הכל, אבל המוזיקה שלה פשוט שיפרה את חיי...לא יודעת למה אבל משום מה אני מזדהה אם כל כך הרבה מהתוכן שלה.
השיר הראשון שממש השפיע עליי מהאלבום EVERMORE היה champagne problems, ואני ממש זוכרת שהייתי בדיכאון בגללו והרגשתי שאני הבחורה עם ה"champagne problems".
(https://www.youtube.com/watch?v=wMpqCRF7TKg)
אני פשוט אסירת תודה שאני יכולה להגיד בלב שלם שאני אוהבת משהו בעולם הזה, כי אין שום דבר שאני באמת יכולה להגיד שאני אוהבת, חוץ מאת טיילור סוייפט, וזה ממש ביג דיל עבורי, כי מעולם לא הערצתי אף אחד בחיי - וזו פעם ראשונה בחיי שיש לי "קטע".
כאילו תמיד הרגשתי שאני לא אוהבת מספיק דברים, כדי שאנשים יוכלו להשתמש במידע הזה עליי כדי לשמח אותי.
לא יודעת, אולי זו מחשבה מוזרה, אבל אני הרבה פעמים מרגישה שאני צריכה לומר לאנשים "אבל לא עד כדי כך", כשאני רוצה להגיד שאני אוהבת משהו, כדי שלא יקרה מצב והם יקנו או יתנו לי משהו שקשור למה שאני אמרתי שאני אוהבת - ואני לא ארגיש דבר.
למשל, אני אוהבת פרחים, אבל זה לא באמת יזיז לי לקבל פרחים, בעיקר כשאין גורם הפתעה, אז ככה גם רוב הדברים בעולם הזה מרגישים לי שיטחיים.
אבל כשזה טיילור סוייפט, אני פשוט אול-אין, וזה מרגיע אותי שאני יכולה להגיד שיש משהו אחד בעולם שאני באמת באמת אוהבת.
כי ספרים אני קוראת לאט, ואני לרוב לא ממש מתלהבת, אין לי מאכל או צבע אהוב, ואני לא אובססיבית לשום סדרת טלוויזיה ואני לא מזהה אם בעלי חיים מספיק כדי לרצות אותם על הבגדים שלי.
אני פשוט תמיד רציתי שיהיה לי "קטע", כמו האנשים המוזרים האלה שאובססיביים להדפסים מסוימים או למלחמת הכוכבים או לרומנטיים ארוטיים, פשוט רציתי להרגיש ככה כלפי משהו, תמיד חשבתי שהמוזרות הזאת מגניבה, ועכשיו יש לי משהו כזה וזה פשוט עשה פלאים בחיי.
אני לא מישהי שיכולה להתנחם בדברים בקלות, כמו כלב או חתול או שוקולד או חברה...אני פשוט לא מוצאת את מה שאני צריכה בדברים האלה.
אבל אני מוצאת את זה בטיילור סוייפט, ואני מניחה שגם הרבה אנשים אחרים מכיוון שהיא מאוד מצליחה ואפילו זכתה בפרס אשת העשור.
אני פשוט חושבת שמגיעה לה את כל התהילה שהיא מקבלת, ונראה לי שכל מי שיצפה בסרט עליה יבין גם למה.
היא פשוט אוהבת את מה שהיא עושה והיא עובדת קשה, וזה משתלם לה, ואין דבר יותר מעורר השראה מזה עבורי.
סורי לא תיכננתי לחפור ככה, זה פשוט שלא יוצא לי לדבר עליה כל כך כי אף אחד בחיי לא מעריץ שלה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-8 חודשים ובכן, Hill
לא ידעתי שהשיר הוא חלק מסיפור של משולש אהבה.. איזה כבר משולש אהבה יכול להיות בגיל 17?? (לא באמת מקטינה מהחשיבות, רק צוחקת :)
מעניין, אקשיב לשירים המקשרים שציינת. תודה.
זה שיש לך דבר אחד לפחות שאת יכולה לומר בלב שלם שאת אוהבת, שמשמח אותך- שמחה שמצאת זאת לעצמך ומבינה אותך לחלוטין. אצלי זה מתרגם לטניס, ריקודי סלסה (וריקוד באופן כללי, יש לי רקע בבלט), העולם התחקירני שאני נמצאת בו על שלל גווניו ועוד לא מעט דברים.
זה אחד הדברים החשובים שיש לנו, יודעת מדוע? מכיוון שאנחנו יכולים להעריך, לנכס לעצמנו פיסה תרבותית, אינטלקטואלית, תודעתית. פיסה שתפרה אותנו, שתהווה מקור נחמה, יצירת מרחב רחב לביטוי, אופן להביע את התשוקה שלנו. אני רואה בדברים הללו חשיבות גדולה ובעיקר ערך גדול שבכך שאנחנו מפתחים זאת, אנחנו תורמים לעצמנו רבות, במיוחד אם אנחנו מצליחים ליצור עוגן בדמותם של אנשים אחרים כדי להמשיך ולקיים את זה בתוכנו, בחיינו. זה תהליך. אנחנו אוספים אנשים, יוצרים חוט מקשר בינינו לביניהם על רקע הדברים הללו בדיוק ויוצרים אסופת אושר. אני רואה זאת כמנכסים לעצמו 'אושר', במיוחד שכולנו יודעים עד כמה הוא מושג חמקמק, מוגבל ומתפוגג מהר.. כך שצריך להיצמד למה שעושה לנו טוב, לא? :)
באשר לשיר שצירפת - champagne problems, הקשבתי ברפרוף תוך כדי שאני כותבת לך ומשפט אחד התגנב לו לתודעתי - Your heart was glass, I dropped it.. רק אנשים שבאמת פצעו/פגעו באנשים אחרים יכולים להבין את המשמעות של המשפט הזה, אני חושבת.
כתבת שהיית בדיכאון עקב השיר הזה, לא אחטט באישי שלך (אלא אם כן תרצי לשתף) וייתכן ולא הבנתי נכון, אך מקווה שאת סולחת לעצמך, או לפחות פחות נותנת משמעות לעבר.
אין לך על מה להתנצל, לא חפרת כלל.
אני צריכה קצת heavy metal לאיזון של הטיילור.. איפה ראסטה שיפציע?! :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-8 חודשים אממ סייג'
את יודעת, דרמה, זה קורה לפעמים ודווקא בגילאים האלה הכל הרבה יותר דרמטי.
אבל בכללי, אני חושבת שפשוט זה עניין של מאיפה באת, ובאיזו סביבה גדלת, ובהרבה שירים של טיילור כשהיא הייתה צעירה היא דיברה על נישואים, על להיות בעל ואישה, על זה שהיא חשבה שהיא תתחתן עם הבחור שהיא יצאה איתו בתיכון...זה פשוט מה שהיא מכירה מהעיר שבה היא גרה, ועל זה היא כתבה כשהיא הייתה צעירה יותר.
הסיפור נשמע הרבה יותר הגיוני, אם את חושבת על הרקע, המקום, הסביבה שבו הוא מתרחש.
כאן בישראל זה לא ממש משהו שיכול לקרות, למרות שזה בכללי שיר על לבגוד במשהו שאתה אוהב...
בשיר שלו לבטי: "שמעת את השמועות מאינז, את לא יכולה להאמין לשום דבר שהיא אומרת, אבל הפעם זה היה נכון", "הדבר הכי נורא שעשיתי היה מה שעשיתי לך", "האם תגידי לי ללכת לעזאזל?"(כשהוא יופיע פתאום אחרי שהוא בילה קיץ עם מישהי אחרת)
גם בשיר קרדיגן שמסופר מנקודת המבט של בטי יש התייחסות בשורה: "Chase two girls, lose the one".
השיר champagne problems מספר על מישהי שדוחה הצעת נישואים ומכניסה את כולם לשוק, ועל הדיבורים עליה שאומרים שיש לה champagne problems, כשזה בעצם רמז לכך שלדמות יש היסטוריה של מחלות נפש, ושהיא דפוקה מדי מכדי להיות כלה.
(She would've made such a lovely bride What a shame she's fucked in the head",they said")
אפשר להתחבר לשיר הזה מכל כך הרבה כיוונים, אבל אני הכי אוהבת את הסוף כשהיא שרה:
You won't remember all my champagne problems
שהאירוע שמתואר, וכל הדרמה הזאת, תישכח יום אחד והוא ימצא מישהי אחרת שאיתה הוא יכול לבנות משהו אמיתי.
But you'll find the real thing instead
She'll patch up your tapestry that I shred
בשירים של טיילור באלבום הזה יש הרבה התייחסות לציפיות של החברה מאישה, ואיך שהיא קוראת להן משוגעות כשהן לא עונות עליהן.
למשל בשיר - the last great american dynasty
And they said
"There goes the last great American dynasty
Who knows, if she never showed up, what could've been
There goes the maddest woman this town has ever seen
She had a marvelous time ruining everything"
-
תמיד קינאתי באנשים שיש להם תחביבים כאלה.
אני עושה הליכות באופן קבוע בלילות, ואיפה שאני גרה אני תמיד רואה בחורים משחקים כדורסל או כדורגל, ובמגרש אחר שאני רואה אנשים משחקים טניס, ואני תמיד כזה "זה נראה כל כך כיף", ולא בקטע של להצטרף אליהם, אלא בקטע של - זה כיף להסתכל עליהם משחקים, וכמעט תמיד בא לי פשוט להיכנס למגרשים האלה ולהסתכל מהצד כמו איזו ווירדו.
למעשה אחד החלומות שלי זה ללכת למגרש כזה, עם חטיפים וחברה ופשוט להסתכל עליהם.
אולי יום אחד החלום הזה יתגשם, ויהיה לי עוד "קטע" חוץ מטיילור סוייפט...אבל כרגע הרשימה שלי די קצרה.
1.טיילור סוייפט
2.טארוט ואסטרולוגיה (שזה קצת טאבו, ואני לא באמת הולכת עם זה עד הסוף כמו שאני רוצה, בגלל ענייני דת)
3.הדפסים מנומרים, או נמרים, נחשים ופרפרים בתור קונספט
4.ספרי עזרה עצמית
שאני מניחה שזה גם משהו...
זה ללא ספק הרבה יותר ממה שהיה לי כשהייתי בת 18, אני פשוט מקווה שאני אמצא עוד דברים להוסיף לרשימה.
מוזר אבל אני לא מחשיבה כתיבה כאחד מהדברים האלה, זה יותר הרגל מאשר שזה משהו שאני אוהבת לעשות.
וואו, ממש גרמת לי לחשוב על איך הייתי צריכה לוותר על הדברים שאני אוהבת רק בגלל שלא קיבלתי תמיכה לעשות או להיות אותם הדברים.
דת זה באמת עניין מורכב עבורי, כי לדעתי יש הרבה שהוא שפשוט בולשיט פטריארכלי שגברים החליטו על דעת עצמם, רבנים או לא הרבה מהמסורת כבר לא לגיטימי לדור הזה, ויש מצוות ואיסורים שהם כבר לא מגינים על נשים בצורה שבה אולי בעבר הגנה.
אבל מכיוון שאני לא יכולה להחליט על דעת עצמי מה האלוקים שאני מאמינה בו רוצה, אני נזהרת ומרגישה שאני תמיד על הגבול.
זה נגיד גם משהו שאין לי עם מי לדבר עליו, כי אף אחד בחיי לא דתי שנמשך לעכו"ם, וגם זה נושא שאני תמיד מרגישה שישפטו אותי עליו.
כאילו, אנשים אחרים לא נמצאים בנעליים שלי, והם לא יודעים כמה רוחניות חשובה לי וכמה חושך יש לי בחיים בלי משהו שידריך אותי, ושאני פשוט לא מוצאת את ההדרכה הזאת בדת היהודית, כי אני מרגישה שבמקום לתת לי זה לוקח ממני דברים שנולדתי איתם.
כאילו, נולדתי סקרנית ואחת ששואלת שאלות ומפקפקת וכשאני שואלת את השאלות האלה אנשים דתיים, הם אומרים לי "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", וזה פשוט לא משהו שאני מסוגלת לעשות.
אוי בא לי לבכות עכשיו, אני לא יודעת למה אני כותבת על הדברים האלה, אנחנו מדברות על מוזיקה, זה פשוט שאני כבר לא כל כך כותבת לעצמי יותר בצורה הזאת כמו בעבר, אז הדברים שאני לא פותרת עם עצמי תמיד צפים כשאני כותבת לאנשים אחרים.
ואני פשוט ממש אוהבת אסטרולוגיה...
אני אוהבת לזהות בעיה כלשהי שיש לי, ולדעת שזה גם מופיע לי במפת הלידה ושטויות כאלה.
החיים כל כך משעממים אותי, ואני מוצאת מעט דברים שבאמת מעניינים אותי, וזה באסה שאחד מהם הוא טאבו בעולם שלי.
אבל אני מניחה שיש הרבה דברים שאנשים אוהבים לעשות שהם טאבו...אז הגיוני שלי יש לפחות דבר אחד שהוא כזה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-8 חודשים סאן, Hill
ראשית כל מתנצלת שלקח לי זמן להגיב, בימים אלו המוח שלי לא הכי מסונכרן עם המחשבות שלי. אני עובדת על שתי פרשות חדשות,סבוכות ולא הכי מרוכזת.
הקשבתי לשני השירים הקשורים לBetty ופחות התחברתי, אבל מצאתי כמובן את ההקשר שציינת. לא יודעת מי מהשלשה נמצא במצב יותר גרוע.. ;)
לגבי השיר 'בעיות השמפניה' (התחשק לי להכניס כאן תרגום חופשי, סורי)- התנסחת יפה. בסוף כולנו נשכחים ועוברים הלאה מאיתנו למישהו טוב יותר, משמעותי יותר ואנחנו נותרים אבק של זיכרון. במובן מסוים כך זה אמור להיות, לא? המעברים הללו שאנחנו עושים מאנשים והם עושים מאיתנו. אני מאמינה שניתן לחוות יותר מאהבה אחת גדולה ומשמעותית. ניתן לבנות את עצמנו עם אדם אחר אחרי חורבות אדם קודם.
*
אם אכן תחליטי יום אחד להתיישב ולצפות, ספרי לי איך היה. זו הרגשה מדהימה לשבת בקהל ולהזדהות עם הנעשה.
תודה על פתיחות הלב, זה מרענן ויפה לקרוא.
באשר לאסטרולוגיה, מבינה מדוע זה נוגד את הדת ואת האמונה שאת שרויה בה, ובאופן כללי, להאמין במשהו שעל פניו נוגד מערכת אמונות שאנחנו חיים לפיה, זה לא דבר פשוט כי צריך ללמוד לפשר ואולי לנסות לאזן את המתח בין ההתנגשויות. כיצד? שאלה טובה. אני לא האדם המתאים לייעץ כי יש לי נטיה לא להתייאש בקלות, להתמיד ולחתור אחר מה שאני רוצה ולעתים זה גובה מחיר.
ובאופן כללי, בחיים, נגיע לכל מיני צמתים שיאלצו אותנו לבחור, לנקוט עמדה, ללכת עם הלב שלנו למרות שאין לנו סיסטם תומך.. השאלה תמיד היא האם נהיה מוכנים לשלם את המחיר הכרוך בזה ואם כן, עד כמה.
שמחה שהשיח הצליח להוציא ממך עוד.
:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-8 חודשים אני פשוט לא בטוחה סייג'
שלרצות משהו זה מספיק כדי לחתור אליו.
לא יודעת מה איתך, אבל הרצון שלי אף פעם לא הוביל אותי לשום מקום.
כמובן שתמיד הלכתי אחריו, כי אני פשוט סוג כזה של בן אדם שלא מסוגל לעשות משהו שהוא לא רוצה לעשות, אבל אני מניחה שזה לא באמת נחשב.
זה שאני לא עושה דברים שאני לא רוצה לעשות לא אומר שאני כן עושה דברים שאני רוצה, אני מכירה את עצמי וברור לי שאני תמיד תקועה באמצע.
מעדיפה לא לעשות כלום, מאשר ליצור ויכוחים או לעשות משהו שאני לא מרגישה שלמה איתו.
זה יוצר תחושת תקיעות ללא ספק, אבל מה עוד אני יכולה לעשות כשמרוב שאני מפחדת לרצות דברים ולגלות שאני לא מסוגלת אפילו לנסות להשיג אותם, אני פשוט לא נותנת לעצמי לרצות שום דבר יותר.
אני קצת במצב רוח מלנכולי היום, לא משהו שחדש לי, אבל זה פשוט נהיה ממש קשה לשמור על חיוביות.
אני מנסה לא להילחץ מדברים, אבל בעל כורחי אני נלחצת.
בכל פעם שאני חושבת שאני יוצאת מהתקיעות, משהו חדש בא לעצור אותי, ואלו דברים שבאמת אין לי הרבה מה לעשות לגביהם.
זה גם עוד משהו שמקשה עליי מבחינת אמונה, אני פשוט לא בטוחה שאם יש בורא אז אכפת לו, ובחיי שהרגשתי איך הראש שלי מתפצל לשניים ואומר לי "אם את רוצה להיות אתאיסטית אני יכול להתמודד עם זה, אבל את צריכה להחליט עכשיו".
לא לקחתי את הפנייה, אז אני לא אתאיסטית עכשיו, אבל מוזר כמה קל זה הרגיש, לקחת את האפשרות של אולי להפסיק להאמין בדברים שחינכו אותי להאמין.
-
זה למה זו השורה האהובה עליי.
זה עצוב כשחושבים על זה, שאת לא יכולה להכריח אנשים לשכוח אותך או לזכור אותך, שזה פשוט דברים שקורים או לא קורים מעצמם.
אבל לדעתי לשכוח זה הרבה יותר משמח מלזכור.
הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי נזכרת באנשים ותוהה אם זה כי הם חושבים עליי או כי פשוט בא לי לחשוב עליהם פתאום.
אולי יום אחד אני אשב ואצפה.
פעם ראיתי מישהו משחק כדורסל ויכולתי לשמוע את הדפיקות של הכדור על הרצפה, וראיתי איך שהוא זז קרוב לרצפה וזה היה הדבר הכי מרגיע בעולם.
עצרתי רגע ונשענתי והעמדתי פנים שאני סתם יושבת שם, אבל תכלס פשוט נהניתי להסתכל עליו.
אם לא היה 11 בלילה סביר להניח שהייתי מתקרבת ואולי אפילו נכנסת למגרש ומתיישבת.
-
את יודעת היל, ממש תודה על השיחה הזאת.
אני לא אדם שנהנה לדבר עם אנשים, אני מניחה שזה כי אני פשוט לא יודעת איך לנוח, פשוט אף פעם לא נשארת לי מספיק אנרגיה כדי לדבר עם אנשים.
השיחה הזאת ממש גרמה לי לחשוב על זה, וכבר ניסיתי להכריח את עצמי לדבר עם אנשים - זו פשוט לא הגישה מסתבר.
נראה לי שאני פשוט לא לגמרי אותו דבר, ואני יותר פתוחה לדבר עם אנשים כי אני כבר פחות מודעת לזה שאני מדברת איתם ופחות חושבת על ההשלכות של זה.
בחיי שכרגע אני מרגישה כל כך cracked open, שאני כנראה אספר הכל לכל אחד.
אני אומרת את זה כי כתבת "פתיחות לב", וזה גרם לי לחשוב שגם כדי להציב חומות צריך אנרגיה, ואני פשוט צריכה את האנרגיה שלי לדברים אחרים.
אלו סתם מחשבות שיש לי, אני מניחה שאני שונאת לדבר עם אנשים כי הם תמיד מנסים להגיב על מה שאני אומרת והרבה פעמים אני אומרת שיט שפשוט אי אפשר להגיב אליו.
או שאני פשוט כנה וכבדה מדי, או שאני פשוט צריכה למצוא אנשים שיודעים מה לומר בחזרה.
אני מכירה את עצמי כל כך טוב, אבל אפילו אני לא יודעת איך לתקשר עם עצמי.
בעבר הייתי מבזבזת כל כך הרבה אנרגיה בלהסביר לאנשים אחרים איך לתקשר איתי, עכשיו כשאני חושבת על זה, זה פשוט עצוב ומצחיק.
אני לא חושבת שאנשים צריכים להתאמץ כל כך, ואני בכלל לא בטוחה למה התאמצתי כל כך.
יש לי שתי חברות טובות, אבל לאחרונה אני מתחילה להרגיש אחרת כלפיהן.
לא בקטע רע, משהו פשוט גורם לי להרגיש...שזה שאני לא צריכה אותן, רוצה אותן כשאני עצובה, שלכתוב להם ברכות יום הולדת הפך להיות משהו שאני מרגישה שאני חייבת לעשות וכבר פחות משהו שאני ממש רוצה לעשות...שכל זה אומר שהחברות שלי איתן נגמרה.
אני פשוט תוהה, איך אנשים שומרים על קשר עם אנשים שהם הכירו כשהם היו שונים לגמרי?
אני מרגישה אדם שונה לגמרי, שהחברות שלנו כבר לא מבוססת על משהו שקיים אלא רק על הזיכרון שבו אנחנו יודעות שאנחנו חברות.
זה פשוט מתחילה לשנוא את זה, את איך שאני כבר לא מזהה את עצמי איתן כי אני משחזרת את מי שהייתי מולן במקום להראות להן את מי שאני היום.
אני יכולה להראות להן, אבל לא נראה לי שזה יעבוד.
אני לא זאת שמדברת ומקשיבים לה...אני זאת שמתקשרים אליה כשרוצים לדבר.
ואני תמיד שונאת את עצמי כשאני מדברת, כי אני לא מרגישה טוב יותר אחרי זה.
במקום לייצב אותי זה מערער אותי, מקום לנחם אותי זה מדכא אותי עוד יותר, במקום שאני ארגיש מובנת אני מרגישה כאוטית.
אני פשוט מתסכלת את עצמי, שיש לי בסך הכל שתי חברות שמצליחות לשמור איתי על קשר, ועכשיו אפילו עליהן אני מתכננת לוותר.
וזה לא כמו בעבר שאמרתי לעצמי שאני לא צריכה חברים...זה יותר גרוע מזה, אני פשוט לא מרגישה שזה מספיק.
אני מרגישה שאני נותנת הרבה ומקבלת מעט, שלעיתים רחוקות אני מרגישה שבאמת יש לי חברה, ולא פשוט מישהי שיש לי כלפיה רגשות חובה.
אני נוראית אה?
אני אוהבת אותן כל כך, פשוט לא בדרך שגורמת לי לרצות להיות לידן.
הרבה זמן לא הרגשתי ככה...
שאני רוצה לדבר או לבלות עם מישהו.
והייתי אומרת שזו אני, אבל היו לי כבר חברות שהחשבתי לחברות הכי טובות שלי, וזה נראה שפשוט יש לי מזל מחורבן והקשרים האלה פשוט לא שרדו את מבחן הזמן והמרחק.
בעבר לא חשבתי ככה, בעבר לא חשבתי שמשהו בקשר שלי איתן לא תקין...
אבל עכשיו, כשאני מתחילה להרגיש שאני רוצה חברים אמיתיים, באמת מבינים אותי ובאמת בא לי לבלות איתם...
זה הזוי, כי זה לא החברות שיש לי, וזה לא כי מיציתי אותן, אני מלכתחילה לא ממש נכנסתי להן לחיים ולי אין חיים שאפשר להיכנס אליהם.
אני מניחה שאין לי ממש חברים קבועים, יש לי רק חברים לעת צרה.
זאת אשמתי האמת, אני מישהי שאם פונים אליה סתם ושואלים אם הכל בסדר איתה אז היא שואלת: "למה? קרה משהו?".
זה פשוט ידוע שאם פונים אליי אז צריכים לבוא עם מניע מסוים, עם בקשה או רצון לדבר, סתם ככה לנהל שיחה על כל דבר אף פעם לא עובד.
גרמת לי לחשוב על זה, כי אני יודעת שיש לי בעיות תקשורת בעצם זה שאני לא מוכנה לנהל שיח עם אנשים.
אבל עכשיו אני מתחילה לראות איך זה הדבר שהכי חשוב לי לדעת איך לעשות.
איך למרות שאני יודעת לתקשר יותר טוב מרוב האנשים בחיי, ולהגיד בדיוק את מה שאני רוצה להגיד...
אני עדיין מרגישה כל כך-
חסרת ערך.
זה מוזר, להרגיש חסרת ערך במשהו שאני דווקא טובה בו.
מניחה שזה כי הייתי ממש גרועה בזה בעבר, אז היום אני עדיין סוחבת את הרגשות האלה של "אני לא יודעת איך לתקשר" כשזה תכלס הכי לא נכון שיש.
אני כן יודעת איך לתקשר...אני פשוט לא יודעת איך לרצות את זה.
כן, כשאני שולחת הודעה אני רוצה שיענו לי, אבל זה כי אני רוצה לסיים את השיחה כמו שצריך.
אני אף פעם לא באמת הרגשתי חוסר באזור הזה, וגרמת לי להבין שזה כנראה כי אני לא יודעת איך זה מרגיש.
כמובן, דיברתי עם הרבה אנשים, ותמיד הבנתי אותם והם הבינו אותי בסופו של דבר...
וכל מי שדיברתי איתו אמר לי שיש לנו "תקשורת טובה".
אבל עכשיו אני תוהה אם זה כי אני פשוט יודעת איך לדבר עם אנשים, או כי באמת יש "קשר" הדדי ושווה ביני לבינם.
כאילו איך יודעים?!
שלא מדברים סתם כי זה קל לדבר, או כי לא נעים לא לענות.
איך יודעים כשבאמת אוהבים לדבר עם מישהו?
איך זה אמור להרגיש? האם זה הגיוני לא להרגיש שום דבר?
אני אפילו לא יודעת למה אני מדברת על זה...
כנראה שממש חסר לי לכתוב.
נראה לי שכשאני כותבת לעצמי שעות, יש לי פחות סבלנות אחרי זה לדבר עם אנשים, אבל אני עוד לא בטוחה לגבי זה.
את באמת לא צריכה להתייחס לשום דבר, אני פשוט במצב כזה שאני לא הכי מסוגלת לסנן דברים מהכתיבה, ואני מעדיפה לענות ככה מאשר לא לענות לך בכלל, אז קיצר, המילים האלה הם חצי אליך וחצי לעצמי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-8 חודשים מבינה Hill
מדוע 'לרצות משהו' לא מספיק בשביל להניע אותך לחתור אליו. ניתן להקביל זאת לכך שמודעות לא תמיד תניע אותנו לעבר השינוי המיוחל. לא תמיד זה פשוט לקבל על עצמנו את ה'שינוי' שיגיע לצד החתירה אחרי מה שאנחנו רוצים. זה יכול להרתיע, ובכלל, להבין מה אנחנו *באמת* רוצים.. זה סנריו נפרד. מאמינה שזה מתקשר לתהליכים שאנחנו עוברים עם עצמנו. לעתים בשלות פנימית.
את באמת חושבת שלשכוח משמח יותר מלזכור? אם נסתכל על זה מהזווית שנוטה כלפינו, כלומר ביחס אם יזכרו או ישכחו אותנו.. בכנות, לא יודעת. יש אנשים שהייתי שמחה שישכחו אותי וכל זכר אלי, כי בכך תהיה לי הקלה, אוכל להסדיר נשימה. ולצד זאת, יש אנשים אחרים שלא הייתי רוצה להישכח עבורם. היום הם מספר יותר מצומצם מבעבר, ואני חושבת שלפעמים כמה שהם יתאמצו (או אנחנו), לא תמיד זה יצליח. אנשים נועדו למלא תפקיד בחיים שלנו, זמני ככל שיהיה, טוב או רע, מהותי, מכאיב או שולי.. התפר שנוצר בהתחברות הראשונית, לטעמי יוצר קשר שגם אם הוא פרום מלכתחילה, או בנוי על יסודות רעועים, יש לו תפקיד קריטי בהתפתחות האישית שלנו. לא תמיד נשכיל לקחת לעצמנו הלאה, להמשך הדרך. והאם נצליח לתת באותה מידה?
:)
-מקווה שאכן תתיישבי לצפות בקהל. לכי תדעי אילו חיבורים תצרי. קשר של אוהדים זה קשר כייפי ומשמח מעצם העובדה שמה שמחבר ביניכם זו אותה אהבה/תשוקה למשהו שממלא אותך.
בנוגע לחברויות וקשרים חבריים לאורך זמן- אם אנחנו לא מתפתחים ביחד (במובן של evolve), גדלים ומשתנים ביחד, זה אכן יאבד מערך עצמו, בנקודה מסוימת. השאלה היא עד כמה זה מפריע לך כי אל תשכחי שיהיו לנו כל מיני מעגלי חברים במהלך השנים וזה טוב שקיים גם מעגל חברות שהוא רחוק יותר, שפונים אליהן בסיטואציות מסוימות, שעונים על צרכים אחרים שלנו, אולי לא הכי מהותי. גם לקשרים מסוג זה יש תרומה עצומה לנו ולתחושת השייכות שלנו.
אהבתי את השאלה שלך, איך יודעים כשבאמת אוהבים לדבר עם מישהו? ובכן, זה מרגיש שלם. זה מרגיש בית. זה מרגיש שהלב מתרחב ומחייך.. זה מרגיש שלא רוצים לסיים, לא רוצים לקום וללכת :) מקווה שזה עונה לך במעט. זו התשובה השלופה שלי, אולי אם אהרהר שוב בשאלה שלך אז יעלו בי דברים אחרים.
בעיות תקשורת והרגשה של חוסר ערך, שציינת שם, ובכן סאן, זה קורה לכולנו. אני לא יודעת מה רמת המסוגלות שלך, אבל יכולה לומר באופן כללי, שלהקיף את עצמנו באנשים טובים, שעושים לנו טוב, שרוצים בטובתנו, תחושת הערך והיכולת לתקשר יותר טוב, ינבעו מהבסיס המשותף שמערכות יחסים/קשרים יוצרים.
איך יודעים מי טוב עבורנו? איך מוצאים את ה'אנשים הטובים'.. אין לי באמת תשובה לכך. אנחנו עוברים לא מעט אנשים שלא מתאימים לנו ועדיין, לדעתי, צריך להמשיך לנסות, לתת מעצמנו ולפתוח את הלב.
שמחה שיכולתי להוות 'כלי' לעצמך ושכתבת גם אלייך, זה חשוב לתקשר את עצמנו, במיוחד בתקופות מורכבות.
הייתי מצרפת כאן שיר, להעלאת מצב הרוח, אבל המוסיקה שאני מקשיבה לה בימים אלו.. 'השם ישמור' כמו שאנשים נוטים לומר ;)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-8 חודשים המצב רוח שלי דווקא די טוב סייג'
אני לא צריכה שיר.
חייכתי כשכתבת: "זה מרגיש שלא רוצים לסיים, לא רוצים לקום וללכת :)" - כי אני תמיד רוצה לקום וללכת.
זה גרם לי לחייך כי הבנתי למה אנשים כועסים עליי כשאני מקצרת, ולא אוהבת ליצור שיחות שאין להן מטרה כלשהי.
יש טעם להגיד שאני לא מרגישה שזה שלם?
אני תמיד מסתכלת על קשרים כאל משהו שאני צריכה לשלוט בו, ולנווט, אין לי אמון באף אחד פשוט לדבר ולתת לדברים להיות.
זה מזכיר לי את המשפט האחרון מתוך הספר והסרט "WILD", שראיתי לאחרונה:
It was my life – like all lives, mysterious and irrevocable and sacred. So very close, so very present, so very belonging to me.
How wild it was, to let it be.
היום זה לא היום שבו אני אדע איך לתת לדברים להיות, איך להיות באמת מחוברת למה שקורה ולבחור מתוך עצמי ולא מתוך מה שאני חושבת שצריך להיות לפי מה ששמעתי וספגתי מהסביבה שלי.
אני לא יודעת לאיזו מוזיקה את מקשיבה, אבל גם לי אין ממש משהו שאני יכולה לשתף אותך...הכל בספרדית, והרוב מסדרות ילדים.
בא לי לבכות כי חשבתי שמתישהו אני אהיה בוגרת מדי בשביל זה, אבל זה כנראה לא הולך לקרות חחחחחח.
זה פשוט התוכן שמנחם אותי כרגע, ואני מרגישה יותר מחוברת לעצמי ככה.
אם את רוצה דוגמא:
https://www.youtube.com/watch?v=0QTbm85Z5n0
ושיר ישן שהכרתי לאחרונה, גם בספרדית אבל לא מסדרת ילדים, כי ספרדית זה הקטע שלי עכשיו:
https://www.youtube.com/watch?v=R-WuBoNXRkY
(אני אוהבת סגנון כזה, שהמילים עצובות אבל הקצב שמח)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
-
-
