פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1134 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 3 שנים ו-8 חודשים פריקה. Rasta
בדרך כלל, עוד לפני שאני מספיק להכניס את המפתח למנעול הדלת, לו כבר מתחיל ליילל כאילו מודיע לי ששמע אותי, הוא יודע שהגעתי. חזרתי היום לדירה. עליתי את ארבע המדרגות שמפרידות ביני לבית הדלת והכנסתי את המפתח למנעול. הפעם היה שקט ולרגע נלחצתי, חשבתי אולי קרה משהו. פתחתי את הדלת, הסלון חשוך. לו ישב על הספה וכשראה אותי התרומם ברגע, ניתר מהספה ורץ אליי ביללות, שמסיבה לא ברורה העציבו אותי.
אני מצטער" אמרתי לו כשהוא מתכרבל ומתחכך בי עם הגוף והראש הקטנים שלו. הוא הספיק לגדול, נמר קטן. הוא מגרגר, כמו מנוע של סירה קטנה. הבית נקי, הסלון מסודר והכיור ריק. זוביק שתף כלים והכניס בדירה קצת חיים, סדר. טאטאתי את הרצפה, מילאתי לו את הצלחת אוכל והחלפתי מים. אני מצטער לו, אני בעלים חרא. ואיכשהו נדמה שאתה ממש אוהב אותי. נדמה שהתגעגעת. גם אני התגעגעתי אבל נסחפתי עם הדמיון בשבוע האחרון והתרחקתי מהחוף, רחוק מידי, ולקח לי זמן לחזור. אני באמת אוהב אותך, אתה יודע את זה. אבל אתה בטח לא יודע על הדברים שעוברים לי בראש. אני יכל לשתף אותך אבל אתה לא תבין. עדיף ככה, תאמין לי. יותר טוב להיות חתול. אתה לא צריך להתמודד עם ראש דפוק כמו שלי. אין לך את הצרות שלנו יש, תישאר חתול. אני באמת מצטער. אני עם עצמי בקושי מצליח להתמודד. אני תשוש, סחוט וחנוק והנה התפרקתי, זה היה רק עניין של זמן.
אני כל כך מבולבל.
הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי לדירה היה להתקשר לש'. שמרתי את המספר שלו אז שלחתי הודעה. שאלתי אם הוא פנוי לשיחה. הוא התקשר אליי אחרי כמה דק' "קובי, אח שלי. טוב לשמוע ממך. אני נפרד כאן מחבר, 10 דק' חוזר אלייך". אתם יודעים, אני כבר שנים מרגיש אבוד אבל אחרי המפגש אן-איי, פתאום הבנתי כמה באמת אבוד אני וכמה הבעיה הרבה יותר רצינית מכפי שתיארתי לעצמי. הפלאפון צלצל, על הצג הופיע "ש' אן-איי". "מה שלומך אח שלי, איך אתה מרגיש?" שאל. אני שמח שהביא לי את המספר שלו. ש' מבוגר ממני ב8 שנים. הוא בעצמו בטיפול, הוא חווה דיכאונות והתמכרויות וגם הוא אבוד לא פחות ממני. לא בטוח מה גרם לי לחייג אליו אבל זה היה הדבר היחיד שהרגיש לי נכון. סיפרתי לו את הדברים בדיוק כמו שהם.
"עד לאותו יום, עד אותו מפגש לא באמת השלמתי עם העובדה שקיימת בעיה. מעולם לא ראיתי בשימוש שלי בסמים בעיה ומעולם לא התייחסתי אל עצמי כמכור. ושלא תטעה, אני מודע לעצמי. מעולם לא התכחשתי או הסתתרתי מאחורי שום תירוץ, אני אוהב סמים. אני אוהב אלכוהול. אני אוהב לטשטש ולהיות מעורפל, אני אוהב לא להרגיש. זה התחיל מוקדם מאוד, ואז אמנם לא היו סמים ואלכוהול אבל היו דרכים אחרות בהן בחרתי כדי לברוח מהראש שלי, מהמציאות. מאוחר יותר, מתישהו במהלך הדרך, אלכוהול וסמים נכנסו לתמונה. אני יודע ששימוש בסמים זה לא פתרון. אני יודע שאני בורח. רוב חיי אני בורח ואני לא מפסיק לרוץ ואני עייף. השנים האחרונות לא היו פשוטות בכלל והדיכאון רק גבר והצורך לטשטש ממשיך לגדול עם כל יום שעובר. אני בודד, אני אבוד. כואב לי. אני משתגע כאן, אני באמת על סף התמוטטות. מאז אותו מפגש עברו בי כל כך הרבה מחשבות ולרגע, לרגע אחד, אפילו חשבתי להפסיק, לנסות לחיות בלי. בלי סמים, בלי אלכוהול. המחשבה הזאת מלחיצה אותי ומעוררת בי פחד מוות. אני לא יכל להתמודד עם המציאות הזאת נקי, הראש שלי מתוסבך מידי ואני מפחד. אתה יודע, יש לי שקית עם אבקה ורודה בארנק. היא שם כבר שבוע וחצי, אני לא נוגע בה. מצד שני אני לא מסוגל לזרוק אותה. זה מרגיש טוב שהיא נמצאת שם, למקרה ותהיה עוד התמוטטות עצבים או גל של דיכאון שיפיל אותי מהרגליים. הבעיה היא לא הסמים, הסמים אף פעם לא היו הבעיה. הסמים הם התוצאה והם גם היו החברים הכי טובים שלי בשנים האחרונות. לולא הסמים, לא בטוח שהייתי מחייג אלייך היום ומספר לך את כל זה. אני יודע, אלו משפטים של נרקומנים, של מכורים, ככה זה נשמע, נכון? ואולי אלו פשוט משפטים של בן אדם שכבר נמאס לו להרגיש ושמפחד לחיות בראש של עצמו. אני כלוא ואין לי לאן לברוח. והסמים? הם היו שם בשבילי. אף אחד אחר לא היה. וזה בסדר, לא ציפיתי לעזרה, מעולם לא ביקשתי ומעולם לא התלוננתי, לא התחננתי לאף אחד. נסגרתי מהעולם, לא אהבתי את מה שקורה כאן אז ברחתי".
ש' לא אמר מילה, הוא פשוט עמד שם בצד השני ונתן לי לפרוק, לשפוך הכל. לרגע לא עצר אותי. לבסוף, אחרי ששתקתי, אמר "קודם כל אני שמח מאוד שהתקשרת אליי. חשוב לי לציין שגם אני בתהליך, גם אני מתמודד עם ראש לא פחות דפוק משלך ואני לא מתיימר לומר שיש לי תשובות ופתרונות קסם. אני בתהליך בדיוק כמוך, אולי בשלב קצת יותר מתקדם אבל תאמין לי שאנחנו באותה סירה. כל מה שאמרת לא זר לי, כל מה שאמרת אני עשיתי. לקח לי שלושה חודשים לזרוק את כל הסמים ולהפסיק לקנות. זה עדיין קשה, גם אני חווה דיכאונות. היום בבוקר הייתי בשיחה עם הספונסרית שלי ועם מנהלת התוכנית, דיברנו על הדברים האלה בדיוק, אתה לא לבד אח שלי, קובי, אוהבים אותך, תזכור את זה".
הוא לקח הפסקה לרגע ואז המשיך? "מה אתה עושה עכשיו?" שאל. "כותב" השבתי. "על מה אתה כותב?" שאל. קבענו להיפגש ביום רביעי באותו מקום. הוא גם התעקש שאני אבוא איתו ביום ראשון הבא למפגש בתא. "הרבה מהמשתתפים בתוכנית אוהבים לקרוא ולכתוב. יש לנו ספרייה גדולה וכתיבה היא פעילות חשובה בתוכנית שלנו. אני בטוח שיהיה לך על מה לדבר עם חברי הקבוצה. אני גם מאחל לך הצלחה עם הספר. אני שמח לשמוע שאתה בעשייה, זה נהדר.
תמשיך ככה ותבוא יותר למפגשים. לאחרונה אני גם מרגיש שאני צריך לתת יותר, אני באמת שמח שהתקשרת".
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-8 חודשים ראסטה, חיפושית
אתה יודע.. אני גאה בך.
אני לא מגיעה ממקום שיפוטי בו אני אומרת לך שהגיע הזמן לצאת מההתמכרות, כי אני יודעת, שלא רק סמים הם דברים שאדם צריך לצאת מהם, לכל אחד יש את מה שרודף אותו.
אתה הגעת למסקנה שאתה צריך להתנקות, בין אם זה מהסביבה שאומרת לך את זה, או מכיוון שבפנים אתה יודע שאתה לא רוצה לחיות ככה.
ואני רק יכולה לדמיין- כמה זה כואב. כמה זה קשה. כמה המחשבות רודפות אותך ובא לך להיכנע ולהמשיך לתת לסמים לנצח. אני רק יכולה לדמיין כמה כל נשימה כואבת לך במאבק הזה נגדם.
אני מאמינה שיש לך היכולת להצליח, נפש האדם מסוגלת ליותר מכל מה שאפשר לדמיין.
תסלח לעצמך אם תיפול, אל תהיה קשה עם עצמך. בנוסף, תדע גם להרים את עצמך בהצלחותיך, לטפוח לעצמך על השכם על כל יום בו הצלחת.
אני מאמינה בך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-8 חודשים תודה חיפושית. Rasta
-
-
לפני 3 שנים ו-8 חודשים זה כל כך חמוד סייג'
ואני לא יודעת למה אני מגיבה בכלל, מניחה שפשוט הקטע הזה מרגיש כל כך שונה מכל השאר שאני חייבת לשים על זה דגש כלשהו.
אני קוראת אותך כל הזמן, ולמרות שרוב הפעמים אני בכלל לא מתחברת ואפילו מוצאת את עצמי מדלגת בקטעים מסוימים מרוב עומס ובלבול וסוג של "משחקיות" שאני לא ממש מעריכה, אני עדיין תמיד מתעניינת במה שיש לך להגיד.
אכפת לי מהחיים שלך באיזשהו מובן, ואני חושבת שזה חמוד, שעכשיו גם לך טיפה אכפת.
כל מה שאני אומרת זו לגמרי מזווית הראייה שלי, אבל אני חושבת שהאכפתיות הזאת, הייתה ממש ממש חסרה מהכתיבה שלך.
כי דברים פשוט קרו ואתה פשוט חשבת וכתבת עליהם, אבל זה אף פעם לא הרגיש שמה באמת חשוב לך, שאתה באמת מעכל את זה דרך יצירה ולא רק דרך הראש.
אתה אמרת שאני לא יודעת שום דבר על סמים, וזה לגמרי נכון, אבל אני יודעת כשמשהו "OFF", ועשיו משהו "ON", ואני מזהה את זה.
אני מזהה את זה כי בכתיבה זה זורם אחרת, והקול נשמע שונה.
אני לא יודעת מה השתנה, אבל אני מקווה שתלך עם זה עד הסוף, בעיקר אם באמת אכפת לך מהכתיבה ורוצה לבטא משהו אמיתי ממך, זו הדרך בעיניי.
אני מקווה שהמילים שלי לא מעצבנות או שיפוטיות, אני פשוט מרגישה בנוח להגיד לך את כל זה כי זה האפקט שהשארת עליי אחרי שקראתי אותך, שלא יהיה לך אנטי ושאתה הכי פתוח לשמוע ומסוגל לחוות את זה כתמיכה, ואני מקווה שאני צודקת.
הרבה הצלחה ראס, בשיא הכנות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-8 חודשים היי סאן Rasta
אני כבר השלמתי עם האמת שלא כולם יתחברו, יאהבו או יבינו את המילים שאני כותב. אני בטח לא יכל לשלוט על איך בן אדם יקבל את מה שכתבתי וכל אחד חופשי לחשוב מה שבא לו. יש צמד מילים מוכרות, "הסופר מת". וזה בהחלט נכון. אני את שלי עשיתי. כל דבר שפרסמתי כאן באתר הוא 100 אחוז אני, אמת מוחלטת. אני לא צריך לתרץ לאף אחד. אני לא מבין בדיוק מה הכוונה ב"משחקיות" אבל האמת שזה לא מאוד מעניין אותי. בכל מקרה זה היה מרענן לקרוא תגובה אחרת שלך שהיא דווקא חיובית.
תודה שקראת ותודה על ההתייחסות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-8 חודשים WELL סייג'
אני לא אכתוב תגובה שלילית רק לשם השליליות, בדיוק כמו שאני גם לא אכתוב תגובה חיובית רק לשם החיוביות.
לדעתי, בתור מישהו שרוצה לכתוב ספר יום אחד ועובד על זה, "זה לא מאוד מעניין אותי", נראה מהצד שלי כמו קצת לזרוק את אחד הכלים הכי חשובים בארגז.
אתה צריך להיות אסיר תודה לכל אדם שטורח להגיד לך מה הוא חושב עליך, לרוב האנשים "לא נעים" מספיק כדי להגיב, ובסופו של יום זה רק תורם לך.
סתם, בתור מישהי שכותבת, אני אף פעם לא הייתי יכולה לשחרר ולא לדעת למה בדיוק מישהו מתכוון.
אבל תכלס, במילא זה יהיה אתגר להסביר למה בדיוק התכוונתי, אז מעולה לי שזה לא "מאוד" מעניין אותך.
אבל התגובה שלך לתגובה שלי מרתקת.
נראה שקשה לך לשמור על ריחוק מטקסט ושאתה מרגיש צורך להגן על עצמך בתוך היצירה.
אף אחד לא תוקף אותך אישית אם הוא לא אוהב משהו שכתבת, וזה אפילו לא קשר ליכולת שלך, זה הרי ברור שזה עניין של טעם ותפיסת עולם.
אני לא יודעת אם מישהו יגיד לך את זה בעתיד, אז אני אומרת לך עכשיו, אם אתה רוצה שידברו איתך ברצינות על כתיבה(אם אתה בכלל פתוח לזה ורואה בזה הזדמנות ללמידה), אתה חייב ללמוד להגיב ממקום אובייקטיבי.
אני תוהה לעצמי עכשיו אם כבר יצא לך לקלוט שרוב מה שתכתוב ילך לפח, או שאתה עדיין באשליה שכל מה שאתה כותב הוא באותה רמה ושאם קטע אחד מצוין אז כך גם כל השאר.
אני מרגישה ממש קרצייה, אבל בדרכי שלי אני בסך הכל מנסה לתמוך בדרך שלך, ואני מקווה שזה עובר מסך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-8 חודשים אני לא אמנע מאף אחד להביע דעה, זה חלק מהעניין Rasta
סאן, אני כותב שנים. כתבתי המון והמון הלך לפח, המון נמחק והמון נשכח. זה לא משהו שצריך לחשוב עליו. יש לי שיחות מאוד מעניינות עם אנשים על אמנות וכתיבה ומה לא. אני אמנם סטלן חסר תקנה ומסומם שמפחד מהראש של עצמו אבל זה לא אומר שאני סגור או פוסל אנשים אחרים ובטח לא את הדעות שלהם. מה גם, תאמיני או לא, אני בן 27. אני עדיין בתהליך אבל אני מודע לתהליך שמתרחש ואני מודע שכל מה שאני עושה הוא חלק מלמידה, חלק מתהליך ארוך בעזרתו אני מנסה להבין את המקום שלי בעולם הזה, מנסה להבין את עצמי. כל מה שאני כותב עכשיו זה בדיוק התהליך שאני עובר וחווה ברגעים אלו, בימים אלו, בשנים האחרונות. ואולי בגלל זה את מרגישה שקשה לי לשמור על ריחוק, וכנראה שאת צודקת. מדובר בחיים שלי על הדף הלבן ואני חשוף, וזה אמיתי לגמרי. אז כן קצת קשה לי. הם אומרים שמעז יצא מתוק, הקטעים האלו הם הדבש שהצלחתי לסחוט מכל החרא הזה. ותסלחי לי אם אני לא מחפש לשמוע ביקורות על הקטע. לא פרסמתי אותו בשביל שאנשים יכתבו אם הוא מרגיש להם אותנטי או אם יש בכתיבה שלי "משחקיות". ואת יודעת טוב מאוד שאני תמיד אשמח לקרוא תגובות שלך, אבל לא הכל חשוב וזה בסדר גם להתעלם מדברים, בטח כי ברור לי בתור כותב שהצד השני אולי, וזה הגיוני לחלוטין, לא ירד לסוף דעתי או כמו שאמרת, נמצא במקום אחר עם השקפת העולם שלו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-8 חודשים אממ סייג'
מאיפה לי לדעת שאתה תשמח לשמוע תגובות ממני?
כאילו, מהמקום שלי, הייתי צריכה לשכנע את עצמי להגיב למרות שלא תמיד הרגשתי בנוח לעשות את זה, כי (מהחוויה האישית שלי) הרגשתי שאתה לא רוצה לשמוע מה אני חושבת.
שזה פשוט לא רלוונטי.
הייתי צריכה לשאול את עצמי לפני כל תגובה: "האם יש לי את הזכות להגיב? האם יש לי את הזכות לומר את זה?".
ואתה יודע, גיל זה גם פקטור, בעיניי כולם שווים והניסיון של אף אחד לא שווה יותר משל השני וזה לא משנה כמה זמן הוא חי - אבל כן, בגלל שאני צעירה אני נוטה לחשוש שאנשים יחשבו שאני ממעיטה בערכם בגלל שאני "מתיימרת" לעזור להם ולהבין אותם.
וברור, הרגשתי שאתה לא רוצה לשמוע את התגובה שלי, ועכשיו אני מבינה שזה הכי לא אישי ושבכללי - אתה פשוט לא מבקש ביקורת ואתה רוצה לחוות את הכתיבה בצורה נקייה, מבלי התערבות של אנשים אחרים - ואני הכי מכבדת את זה בעולם ויודעת כמה השלב הזה של "לתת את הרשות" חשוב לכותב.
אני לא יודעת אם אתה תזדהה עם זה, אבל אני באופן אישי חוויתי במשך הרבה שנים תחושה שאני צריכה לקבל רשות אם אני רוצה לכתוב את דעתי, ושברגע שאנשים לא תומכים בזה, בקטע של להתייחס, משמע לא קיבלתי את הרשות.
אם אני מגיבה, זה כי אני רוצה שתמשיך לכתוב.
הדרך הכי טובה לגרום למישהו להפסיק לעשות משהו שדורש קהל, זה להתעלם ממנו, אתה לא חושב?
אז אני ממש מבינה אותך עכשיו, ואני לא יודעת מאיפה שמעת שאמרתי שהכתיבה שלך לא אותנטית אבל פסדר, בסך הכל כשאני מגיבה זה ממקום של "גם אני כותבת" וממש לא כדי להעביר ביקורת.
אני לא חושבת שזה פייר להעביר ביקורת על משהו שהוא עוד בהתהוות, כי בכתיבה יש הרבה עריכות עד התוצר הסופי, ולדעתי רק על התוצר הסופי לגיטימי להעביר ביקורת.
כשאני מגיבה זה ממקום של לדבר על כתיבה, לא לבקר אותה או את הכותב, ואני מקווה שזה מובן יותר עכשיו.
בכל אופן, אני אתייחס רגע לזה שמשהו שאמרתי גרם לך לחשוב שאני אומרת שאתה לא אותנטי.
אני לא חושבת שאתה לא אותנטי או שאתה מזייף, פשוט בכתיבה, נורא קשה להגיע ל100% אותנטיות ברמה של - למשל: האם זה מספיק מחודד ונטול מניירות?
ושיהיה ברור, שנורא קשה להגיע כתיבה שהיא מדויקת ולא מרוחה בקצת איפור.
באופן מטאפורי, אתה אולי חושב שהכתיבה שלך עירומה...אבל מהמקום שלי, המשחקיות שאני מתכוונת אליה, זה שלפעמים הכתיבה שלך לובשת אביזרים שלא שייכים לה.
וזה בסדר גמור! באמת!
אני מרגישה שזה ממש מצב שבו גבר אומר לאישה שהיא יפה בלי איפור ובמקום להחמיא לה זה מעצבן אותה.
ואני מבינה למה זה מעצבן...ולמה זה ממש לא עניינו, אבל אני לא חושבת שחייב לקחת את זה כביקורת או מתקפה, אלא פשוט הערה שאפשר לקחת או להחליק עליה.
אני ממש לא אומרת לך דברים כי אני מנסה לגרום לך להקשיב לי, זה נטו כי לדעתי יש ערך בשיתוף.
הרי אתה חולק את הכתיבה שלך, משמע שכן שיתפת אותי, פשוט באופן חד צדדי ולא מכוון אישית, ואני רק חולקת ומשתפת אותך בחוויה שלי כי זה פשוט חילוף הוגן של אנרגיה בעיניי.
קראתי משהו, אם זה לא נתן לי כלום אין לי צורך להגיב, ואם זה כן נתן לי משהו, אז אני פשוט רוצה להחזיר את זה.
אני מוזרה אני יודעת, אבל בחיי שהכוונות שלי טובות ולפעמים יוצא ואני מרגישה שאני "תוקפת" רק בגלל שאני משתפת משהו שאולי אנשים לא רוצים לשמוע.
אז תאמין לי, אני לא אדע אם מישהו שמח לשמוע את התגובות שלי, אני פשוט ארגיש מחילופי המילים את הוייב, ועד עכשיו לא הרגשתי אפילו לא לרגע שאתה רוצה לשמוע את דעותיי.
אמרתי אותן בכל זאת כמובן, אבל תאמין לי שהיה איפוק, וכנראה לטובה, כי אני נוטה להגזים לפעמים כשממש אכפת לי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-8 חודשים אני שמח שהבנת אותי Rasta
-
-
-
-
לפני 3 שנים ו-8 חודשים העיקר שתמשיך לכתוב - כל עוד אתה כותב זה סימן שאתה חי ... בת-יה
ואף סופר לא צריך למות אחרי שהוא סיים קטע כתיבה.
דרך אגב, קראת את הספר "אלנבי" שכתב גדי טאוב ?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
