אהבתי מאוד.
אם נתייחס לפן הספציפי הזה מהטרגדיה המצוינת הזו (שבעלת מאפיינים רבים ומרתקים, בכתיבה שממחישה את רוחות התקופות השונות שבהן המחזה נכתב)-
גרטכן תחילה חששה להתמסר לפאוסט מחשש שהיא תיתפס בעיניו כ'זולה',כ'פתיינית'(לכן חששה להזמין אותו אליה, לחדרה). התום שבה גרם לה לחשוש מכך. האופן המגדרי שבו גרטכן באה לידי ביטוי לא מנותק מימנו - נשים נחשבות כפתייניות לפעמים. נטל האחריות למערכת היחסים/הסטוץ/, עליהן. האשמה, התפקיד שהן אמורות לקחת לעצמן של הניצודות, המחוזרות, מי שחוטאת לתפקיד זה ומפגינה מעט יציבות, חוזק, יוזמה, אקטיביות, מיד מצטיירת כפתיינית.
התשוקה של פאוסט אליה, הכתיבה את דרכו ואת נטישתו אותה. הוא אכן רימה אותה ביודעין, אך לבסוף נגאל אך ורק בזכותה, בזכות גרטכן.
מי מוטט את מי? התשובה ברורה לקורא מן הצד, אך לעתים לדמויות עצמן, שחוות את ההוויה ונמצאות עמוק בתוך הסיאוטציה המערכתית הבין אישית - זו נקודה מעט מטושטשת.
הכי קל לא לראות את הדבשת של עצמנו, לא?
לטעמי, התשוקה זה הרגש היחיד שהרגיש עבורה. לכנות את זה 'אהבה'.. זה לחטוא לרגש הנ"ל.
ואותה תשוקה שמניעה אותו, מחזירה אותנו חזרה לעניין ה'זולה' וה'פתיינית', שכן אם האישה מזינה את התשוקה הזו, היא עלולה להצטייר גם כחוטאת.
יש עוד המון מה לומר על המחזה מבחינה פילוסופית ורעיונית.. אהבתי את ההשראה שבאה לידי ביטוי בכתיבתך.
תודה שהבאת וחלקת♡
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
