זה אומר שיש הרבה כעס בפנים שתקוע בפי
המשורר וחבל כי החיים קצרים.
הכל כנראה מתחיל ונגמר בתקשורת בין אנשים
ומה מדוייק לנו. אנשים יכולים להחזיק בבטן כעסים
שנים רבות ובשיחה אחת קטנה פתאום מבינים
שלא היה ולא נברא והכל עורבא פרח. מלכות מנייר
נזרקות לפח אך מלכות אמיתיות הן מסתכלות על התמונה הגדולה.
כך או כך כתבת יפה כמו כל הספר שלך
שמונח ליד המיטה וגורם לי חייכת אינסופית.
שנה טובה אברהם.
יקירתי
אין בי כעס כלל.
זה יותר תסכול.
להפך עדיין אוהב אני ללא מיצרים את מושא השיר
(גם אם היא כבר לא מלכתי)
נכון שהחיים קצרים, אך אני כבר בן 71 ויכול להרשות עצמי
אכזבות ואהבות.
נכון הדבר שהכל עניין של תקשורת
אף על פי כן גם בתקשורת - חסרת האינטונציה - יש מצב
ששחור זה לא לבן, ולהפך.
ואם כתבתי את השיר הזה רק להיווכח שספריי מונחים ליד מיטתך, וגורמות לך לחיוך מתמיד.
הרי הצר שווה בנזק המלך. ועל כך תודתי והערכתי לך.
המילים שלך זורקות אותי לזוית הסתכלות אנוכית - כמה נורא זה עבורה, להפסיק להוות משהו משמעותי עבור אותו אחר.
אם כי התפיסה הראשונית היא שהעצב צריך להיות אצל הצד שכבר אינו עוד - רגשית, מטאפורית, שכן לרוב החידלון מגיע מאכזבה, או שמא ממיצוי? מהתפכחות? כמה כוח יש לצד המתפכח.
הרגישות ניכרת בכל שורה,
כתבת יפהפה, כהרגלך. תודה על האפשרות לקרוא עוד ממך.