פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 132 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 4 שנים חייזרים קרדואן
כשפגשתי אותה לראשונה החלטתי שזה לא זה. יש אנשים שזה בול, כימיה, חיבור קליק פשוט. יש אנשים שאני מקשיבה ומחכה, מדשדשים קצת לפני הכרעה אם בכלל, ויש אנשים שזה לא. לעיתים רחוקות זה מתהפך, אבל במקרה הזה זה רק הוכרע יותר ויותר מפעם לפעם שיצא לנו להפגש. ולא כי היה בה רע, או משהו שהיא עשתה. לא כעסתי עליה, ולא חשבתי שיש לה כעס עלי, זה פשוט לא עבד. הקסם הזה שיכול לקרות בשיח בין אנשים, חיבור על בסיס כלשהו של תחומי עניין, מחשבות, הומור. זה היה בדיוק במקום שזה אחר מספיק בשביל לא להתחבר, ולא מספיק אחר כדי להרגיש סקרנות. ולדעתי היא הרגישה אותו דבר, וחיינו לנו במקביל באותו העולם בלי לדרוך זו על זו. כמו עוד הרבה אנשים בחיי.
ואז החוט המקיף את העולם המשותף של שתינו- קטן. באופן לא צפוי וחסר שליטה היינו מחויבות יחד לאותו מקום ואותו פרוייקט ובבת אחת המרחק הפיזי הצטמצם מאוד מאוד. כבר היה יותר במשותף ואי אפשר היה שלא לדרוך, למרות שמאוד השתדלתי. והיו המון רגשות אשם, על שלא מצליחה להתקרב. כי למה בעצם? מה מפריד? אני כזו כישלון שלא מצליחה להתחבר עם האנשים הספורים סביבי. וניסיתי מאוד, וגם שיתפתי שאני מנסה מאוד וזו אולי הייתה הטעות.
כי פתאום כשהייתה שיחה אחת מוצלחת, כשנמצא תחום עניין דומה, הייתה תחושה של הנה, זהו. אבל רק אחר כך הסתבר לי שלא באמת. כי זה היה סוג של נס. שכדי לייצר את זה שוב זה דורש מלאכותיות כזו בלתי נסבלת, ואז זה נראה שהתרחקתי. ואז כשמתרחקים אין זמן להסביר את ההבדלים, אין זמן לזהות אותם בכלל. יש רק מרחב עמוק לפרשנויות מעולמות כל כך שונים שאין בכלל אפשרות לדמיין על מה אני אמורה להתנצל מבחינתה.
וניסיתי שוב, וזה לא עבד, וניסיתי שוב, וחשבתי שזה כן עבד, וניסיתי שוב, ונגעלתי מעצמי. והתחילה תקופה כזו של התכנסות פנימה, בכל הדברים בחיי. קריסה לתוך עצמי. צמצום כוחות. חורף מתחת לאדמה כדי להצליח יום אחד לנבוט שוב באיזשהו אביב. וכמובן שלא היו לי כוחות לנסות שוב. הרגשתי כמו בובה שאין מי שימשוך בחוט של החיוכים. הרגשתי לבד, לא מובנת, לא נראית.
ואז הצטרפו אנשים לחיי שהרגשתי שנותנים לי כוחות. והתמגנטתי אליהם מיד. החיוכים עלו לבד, הרגשתי שיש עוד הרבה מים למלא לפני שיהיה פה איזשהו נבט בכלל אבל שזה התחלה אמיתית של גשם. אבל העולם לא מחכה למתכנסים, והעסקים המודרניים לא מחכים לעונות השנה. ומשהו הצטבר שם, במקום שחשבתי שהשארתי רק קצת מאובק ושיום אחד אחזור אליו לניקוי קטן. הבנתי שנערמו שם נבגדות, האשמות בצביעות, שנאה. הרבה ציפיות לא ממומשות. וכל זה הפחיד אותי ושיתק אותי. לא ידעתי לכעוס חזרה, הלוואי וידעתי.
לפעמים אני חושבת שאנשים הם חייזרים. כל אחד מאיתנו חי בפלנטה שלו, יש שם חוקים עם לוגיקה פנימית, יש דפקטים, יש הרבה לגלות מתחת לפני השטח. יש שפה, שהמילים בה אומרות משהו מסויים, יש תרבות שמורכבת מההסטוריה של הכוכב. וכשאנחנו פוגשים אדם אחר, יוצאים מהפלנטה שלנו, אנחנו כמו שגריר לעולם שבאנו ממנו. אנחנו מנסים להבין את השפות האחרות, את התרבויות האחרות. אנחנו משקיעים את כל חיינו כדי להבין אותן. לפעמים אנחנו מעמידים פנים שמלא שגרירים הם בעצם מאותו כוכב רק כי זה מייאש מדי ללמוד כל כך הרבה תרבויות שונות.
תרגום הוא נשיקה מבעד למטפחת. אם אתה חוקר תרבויות מוצלח היא תוכל להיות דקה כמשי. אבל לפעמים יש ריחוק תרבותי גדול כל כך שזה ברזנט. ואתה לא יכול לדעת אם זה התרגום, או שהשפתיים ההן פשוט מחוספסות מאוד.
כל אחד מנסה לנהל נכון את הכוכב שלו, שיהיה הכי שלם. שכל דבר יעמוד במקומו ושנוכל להרגיש סוף סוף שזה זה, שהנפש שלווה. והכוכב הזה תמיד כזה אסון מבורדק... ויש כל כך הרבה ללמוד מכוכבים אחרים, כי הם עושים טעויות אחרות, ומצליחים במה שאני פספסתי. אבל המפגש הזה מפחיד משום מה. הוא דורש שתחשף עם הכוכב שלך, וכל אחד עושה איתך מה שהוא בוחר. יש שילטפו, יש שיבעטו, ויש שיתעלמו שזה אולי הכי כואב. כי ראבק, הראתי לך את הכוכב שלי, אתה בטוח חושב משהו. אבל זה כל כך צבוע, כי גם אני התעלמתי ודילגתי בלי לזכור בכלל. מדלג מעל אחד כדי להגיע לזה שסימנתי לי כמטרה הבאה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
