פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 447 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 4 שנים ו-1 חודשים סייג' (ל"ת)
-
לפני 4 שנים סוף-סוף, משהו עם זיקה להיגיון אברהם
מצד אחד יום מיוחד, שנותן תקווה (לא משנה למה) אבל היום "וואו"
אף גם חסרת אהבה חסרת כיוון, אבל משהו בך נפח ותעוזה.
היכולת שלך לדעת היכן את יכולה לעצור אהבה או להביע אותה, זה דבר נהדר
"ואני לא אתקשה בלאהוב אותו, כי אני מתאהבת בקלות, אני פשוט עוצרת את עצמי בכל פעם כי אני יודעת כשזה לא מתאים".
"אבל איתו זה לא יהיה ככה נכון?" (אולי כן אולי לא)
"אני לא יודעת מה זה, ואיך זה קשור לאהבה, אבל זה כאן.
זה מתחבר לי." כן, זה קשור לאהבה.
Sometimes it seems like you do not belong to this planet (exaggeration of course).
את כותבת מצוין
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים תודה אברהם סייג'
ואני לא חושבת שאף אחד מאיתנו באמת שייך לכאן.
הרי אם אנחנו שייכים לכאן, אז למה אנחנו לא נשארים כאן?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים נכון. אברהם
יקומים מקבילים, בדרך כלל (לפחות לתפישתי), קיימים בכל אחד מאיתנו.
יש מי שזו ברירת המחדל שלו להיות כאן, בשל מציאות נוחה.
יש מי שהנפש שלו יוצאת מתוך הגופניות שלו אל יקום אחר ששם הוא יכול לבטא את מאווייו, רצונותיו ומחשבותי, מבלי
להתייחס למחשבות האחר - הנמצא ביקום שונה, גם אם זה בתחום התיאוריטי.
מעין עצמאות ללא כפייה של החברה.
את "הנדידה" בין יקומים, את עושה זאת בכישרון רב, גם אם לא תמיד יש מי שמבין (ופעמים שאני מצליח לתפוס את העיקרון שלך)
תודה על המשוב.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים טוב, לא ציפיתי שמישהו ישים לב סייג'
לכמה הכתיבה שלי מושפעת ממחשבות כאלה.
הייתי צריכה לדעת שזה לא כזה "נסתר" כמו שאני חושבת שזה.
בכל אופן, אני לא ממש יודעת מה אני חושבת על יקומים מקבילים כי יש הרבה דרכים להתייחס לזה, אז אני לא אתייחס על זה.
במקום זה אני אדבר על האופציה להיפתח לעולמות אחרים דרך חלומות.
אני חושבת שמבחינתי זה הכל עניין של אם אתה מאמין שיש דבר כזה נשמה או לא.(כתבתי על הנושא הזה אתמול אז זה כן משהו שהתעסקתי בו...יודע מה נראה לי שיש לי את זה איפשהו)
"חשבתי על הנשמה שלי אתמול
זה אולי נשמע מוזר
אבל אתמול במקלחת התחלתי לשחק עם השם המלא שלי וליצור חיבור אותיות
וכל האותיות שלי יצרו "יש נשמה"
לא חשבתי על זה הרבה
חוץ מזה שזה כנראה נכון
אפילו שאולי יש אנשים שלא מאמינים בקיום של נשמה
בעיניי לומר שאין נשמה זה כמו לומר שזה לא משנה אם אתה קיים או לא קיים
זה כמו לומר שאין שום דבר חשוב בעולם הזה
אני תמיד מרגישה מגוחכת שאני מדברת על דברים כאלה
כנראה כי יש בי צד ציני איפשהו עמוק בפנים"
חסכתי ממך את כל מה שלא רלוונטי, בכל מקרה זה עבר לי בראש ואלו דברים שאני תמיד חושבת עליהם וכנראה שזה ניכר בכתיבה שלי.
אז התיאוריה שלי היא כזאת, היקום גדול, אינסופי יש שאומרים, הסיכוי שיש עוד כוכבי לכת עם מערכת שמש שמאפשרת התפתחות של חיים הוא לא אפסי.
ועכשיו, אם אתה מאמין שאנחנו לא לבד ביקום וכדור הארץ הוא לא הכוכב הלכת היחיד שהתפתחו עליו חיים בנוסף לקיום של נשמה ושלמעשה - כרגע אתה נשמה בגוף ולא גוף עם נשמה - אז האפשרות שהנשמה שלך אולי חוותה חיים פיזיים לא רק בגוף הנוכחי שלך, ולא רק כאן בגלגולים קודמים אלא גם בעולמות אחרים שהם לא מקבילים אלא למעשה - פשוט שונים משלנו, אז זה מסביר את התחושה שיש לפעמים לאנשים שהם לא שייכים לכאן.
אני מרגישה הכי בבית כשאני מרימה את הראש למעלה אל השמיים...
ואני לא אומרת שאם הפנטזיה הזאת שאני מדברת עליה אמיתית אז אנחנו כנראה שייכים למקום אחר ולא לכאן.
אני פשוט מעלה את הרעיון הזה שאולי, רק אולי, לקחנו איתנו משהו ממקומות קודמים שהיינו בהם, מהמקומות שבהם הנשמה שלנו הייתה, ואפילו מחלומות שאנחנו לא זוכרים בהם אולי הנשמה שלנו הצליחה ליצור קשר עם אותם עולמות.
ושוב, אני באמת חושבת שלפחות אצלי, זה מסתכם ב- אם אני מאמינה שיש דבר כזה נשמה או לא.
אם מחר בבוקר אני אקום ואחליט שאין דבר כזה נשמה, כל מה שכתבתי כאן בטל ומבוטל בעיניי.
נ.ב
מקווה שלא כתבתי שטויות...הראש שלי קצת טייל תוך כדי כתיבה...
אם יש לך ספר טוב על יקומים מקבילים להמליץ לי עליו - פליז. אני באמת מחפשת ספרים כאלה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים כתבת: אברהם
"כרגע אתה נשמה בגוף ולא גוף עם נשמה.... - אז האפשרות שהנשמה שלך אולי חוותה חיים פיזיים לא רק בגוף הנוכחי שלך, ולא רק כאן בגלגולים קודמים אלא גם בעולמות אחרים שהם לא מקבילים אלא למעשה - פשוט שונים משלנו, זה מסביר את התחושה שיש לפעמים לאנשים שהם לא שייכים לכאן.
זה מעניין, כי בסיפורו של ש"י עגנון "לפנים מן החומה" בסיפא של דבריו הוא כותב:
"בת לווייתי זו הנשמה. לפנים מן החומה, זה מקום משכנה ומקום חיותה."
והוא מוסיף: "לא נשתייר אלא לפרש עוד פירושו של בן לווייתה של הנשמה.
בן לווייתה של הנשמה זה הגוף שנעשה נרתיק לנשמה, ואני הוא הגוף ואני הוא הנרתיק..."
נובע מכך שהנשמה היא נצחית, והיא משתכנת בגוף המשמש לה "נרתיק זמני" וכאשר גוף זה יתכלה,
תעבור הנשמה לגוף אחר בצורה זו או אחרת. בעולמות כאלה או אחרים.
פעם התחלתי לכתוב ספר בנושא, אבל זה עייף אותי גם מחוסר ידע מתאים.
כמובן שאתעניין עבורך לגבי ספרים מסוג זה.
ולא. לא כתבת שטויות. ובכלל מי יכול לומר מהי שטות ומהי לא שטות?
"כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות" (חז"ל)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים תשובה: לדעתי כל אדם שמומחה בתחומו. סייג'
ומיותר לציין שלא קראתי שום ספר של ש"י עגנון חוץ מאת הסיפור "תהילה" שגם אותו אני לא מרגישה שבאמת קראתי.
מבינה אותך, אני חושבת שידע נרחב בנושא מקל על כתיבה של ספר מסוים.
אני לא זוכרת איך קוראים לספר, אבל סופרת ישראלית פעם דיברה איתי על ספר שהיא כתבה על אדם שחי במשך אלף שנה, וזה לקח לה שנים לכתוב אותו, הלוואי וזכרתי כמה.
אני חושבת שצריכה להיות לך תשוקה אמיתית למה שאתה כותב כדי להתגבר על כך שאתה מנסה לכתוב על משהו שאתה לא יודע עליו הרבה.
אם אני אי פעם ארצה לכתוב ספר על נושאים כאלה, אני פשוט אקרא ספרים אחרים בנושא הזה שיענו על השאלות שלי.
כי כל דבר שאתה כותב עליו מעלה שאלות ועוד שאלות...
פעם ניסיתי לכתוב רומן פשוט אבל נכנסתי יותר מדי למחילה של ניתוח דמויות והסיבות שלהם וזה כבר נהיה מחקר פסיכולוגי...חחחחחח
אז פשוט הפסקתי.
אבל לא כואב, לא ממש הצלחתי לכתוב יותר מסקיצה של הקדמה.
אבל זו הייתה הקדמה ממש חמודה! לפחות בעיניי.
אולי כי היא הניחה את התפאורה למה שרציתי לכתוב עליו אבל לא זרם לי משום מה...
בכל אופן אני חושבת גם אותה יש לי איפשהו...
תרגיש חופשי להתעלם אני סתם מניחה אותה פה כי זה כל כך פשוט ולמה לא?
טוב, אולי לא כי כתבתי את זה כל כך מזמן שאני כבר לא אוהבת את זה.
אבל זאת הסיבה למה לא צריך למהר לפרסם ספר...אני תמיד משתפרת ואז סולדת מדברים ישנים שכתבתי.
כנראה גם חצי ממה שכתבתי פה אני אסלוד בעוד איזה שנה שנתיים, אבל זה חשוב לחזור לחומרים ישנים כדי לראות למה זה לא עבד לך אז...
במקרה שלי אני פשוט התקשתי לתאר את הדברים, כי אני יותר כותבת ממקום אינטואיטיבי ואני מעדיפה שלא לתת רקע על איך דברים ניראים.
זו הסיבה גם אני לא חושבת לעצמי שאני אולי יום אחד אכתוב ספר, כי אני יודעת שאני לא נהנית מכתיבה מהסוג הזה.
ההקדמה:
זה נר ראשון של חנוכה ואני בדירה שלי, מרוחה על הספה, אבודה ולבד לגמרי.
בעצם, לא לגמרי לבד, החתול שלי ג'ימין אמור להיות איפשהו בסביבה, אולי שוב נכנס והתנחל בארון בגדים.
הייתי קוראת לו שיבוא לנחם אותי, אבל מה הטעם, הרי זה לא שאכפת לו ממני או משהו כזה.
זה החיסרון היחיד בחתולים, הם לא שמים עלייך, אני בטוחה שאם היה לי כלב והייתי קוראת לו - הוא היה בא.
אבל כלב לא מתאים לאופי שלי, ג'ימין לעומת זאת, גורם לי להרגיש בבית.
אני פותחת את החלון שבסלון, משחילה את ראשי החוצה, שלא כמו בדירה, בחוץ יש אוויר.
זה נעים, אני אוספת את שיערי כדי להרגיש את הרוח על עורפי.
מה זאת התחושה הזאת?, סוג של אי נוחות. למה אני מרגישה ככה?
כאילו שזרקתי משהו לאוויר, ובמקום שהוא יפול בחזרה לתוך ידיי, הוא פשוט נעלם.
אני מושכת את שרוולי עליונית לאמצע כף ידי, ומשלבת את ידיי כדי לשמור על חום גוף.
בשעת ערב כזו, הנוף הזה של העיר נראה כל כך יפה, יותר מכל הכוכבים שבשמיים, העיר הזאת נוצצת.
אני אוהבת את השקט הזה, קולו של צופר שבא מרחוק, מכוניות טסות על הכביש, מנגינה של כלים מתנגשים לקראת ארוחת ערב.
אני גם צריכה להכין לעצמי משהו לאכול, משהו מנחם בערב זוהר, אחרי יום כואב.
אני מסובבת את ראשי להביט בבניין השמאלי, ואני מבחינה באור קטן מאחת הדירות, אור של נר ראשון.
איפה הכל השתבש ?, איך זה שככה זה נגמר ?
לא, שלא תעזי לבכות, אל תהיי פתטית, לכי תכיני לעצמך קפה, תרגעי.
זה פשוט כל כך מתסכל. הייתי כל כך בסדר לפני זה.
אולי הייתי צריכה להתאפק - כפית נס קפה, שתי כפיות סוכר - אבל הגאווה שלי לא הרשתה לי.
לוחצת על כפתור המים החמים, הספל מתמלא, צליל המים החמים משתיק את המחשבות.
ניגשת למקרר, מוציאה חלב
מוסיפה מעט חלב והצבע מתבהר, לערבב, לטעום אם צריך להוסיף עוד חלב, אין צורך.
משליכה את הכפית לכיור - שילכו לעזאזל, מגיע לי יותר טוב מזה, אני פשוט יודעת.
אני מניחה את הספל על השולחן בסלון, עם תחתית כמובן.
חודש דצמבר, הרוח מבחוץ קרה, אז אני ניגשת לארון בגדים בחדר כדי לחפש את הסווטשירט האהוב עליי.
בקרקעית הארון, ג'ימין התמתח לו על בגד אפור שכנראה נפל מהתלייה, "אני מפריעה לך?", הוא רטן בחתולית, "אתה לא יכול לנמנם במיטה שלך?, מה היא יותר מידי מהודרת בשבילך?", הרמתי אותו ואת הבגד שעליו נימנם.
זה היה הסווטשרט האפור שלו, "אוי לא", נאנחתי ודפקתי את ראשי בדלת.
"איך אני אחזיר לו את זה עכשיו?", הרגשתי את הבטן שלי מבעבעת רק מהמחשבה על כך.
(סתם שתדע, אני לא קראתי את זה שוב, כי אני יודעת שאני אשנא את זה)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים כן.. אברהם
אם תשנאי את מה שאת כותבת (ביחס לרומן/ספר כלשהו).
לא תוכלי להתקדם לעלילה הממשית.
תצטרכי "לאהוב", גם גם גבורים שנואים בספר שתרצי לכתוב.
תקראי שוב ותנסי להתקדם, גם במחיר שזה יהפוך למחקר פסיכולוגי.
זה קרה לי לא מעט פעמים שהייתי תקוע רק עם הקדמה או מבוא, ולשמחתי התגברתי
וכל ההקדמות, הפכו לספרים לא רעים , לפחות לעניות דעתי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
