אני מתפרץ לשירותי הנשים , לא מעיף מבט שני בבחורה שלצידך (היא במילא קופאת כמו נציב מלח).את מסתובבת אלי,כמו ציפית לי ויש לך מבט מוזר בעיניים,כזה שאני לא מצליח לפענח. "לאן נעלמת לי?!" "לא נעלמתי",את מכחישה גם כשאת מולי ואת רואה כמה אני כועס,לא ,לא כועס,חרד. את ממש יודעת איך ללחוץ לי על הנקודות הרגישות. אני תופס אותך בזרוע ומצמיד אותך אלי ואת מעיפה מבט בנציב המלח.זה מרגיע אותי וגם מצחיק אותי קצת. "מה מלחיץ אותך,שרואים אותנו סוף סוף? אני מביך אותך או מה?" את ממלמלת משהו,מנסה להסביר,להתגונן ואת משפילה את המבט וניראית כל כך אבודה,כל כך ילדותית,כל כך זקוקה לי , שאני נרגע ועובר למצב תמיכה. נציב המלח עדיין תקועה שם,כאילו אנחנו סצנה מסרט קולנוע אז אחרי שאני מעיף אותה ,אני מחבק אותך,מרגיש את כול כולך ואת רועדת. הלחץ הזה לא עושה לך טוב. "תקשיבי," אני אסיר תודה שחזרת אלי, אני מנגב לך את הדמעות ,"אני רואה שקשה לך,שזה יותר מדי בשבילך. אני הולך להזמין לנו את החשבון ואנחנו עפים מפה,טוב"? "אני ממש מצטערת,אפשר להישאר,זה חשוב לך ואני-" "לא ", אני קוטע אותך. הכל בסדר, באמת,אבל זה מחמם לי את הלב כשאת ממשיכה "אבל אני רוצה לעשות רושם טוב על החברים שלך ואירגנת את כל הערב הזה ונסענו במיוחד וזה פשוט הלחץ,שאני אשכח מ-" אבל אישה זקנה נכנסת לך בדיוק באמצע , עוצרת ובוהה בי כאילו אני חייזר. "אני חושבת שהתבלבלת",היא אומרת בקול של שוטר מזוין,"אתה בשירותי הנשים". "אה,באמת?"אני משחק אותה המום."כי זה דווקא אומר לי שהגעתי למקום הנכון, אני אוהב נשים..ואני בטוח שאתן אוהבות אותי.מי מכן,מתוקות,רוצה להיות הראשונה"? אני מוריד את המכנסיים ומתפקע מצחוק כשהזקנה בורחת ,בטח להתלונן לאחד המלצרים. חבל שהרסתי לה את התיאבון,המלצרים ישלמו את המחיר. את עושה ניסיון לצאת אבל אני לוכד אותך בין הידיים שלי,בעדינות,כאילו היית פרח נדיר ומתחייל לקטוף אותך במילים.אני אומר את כל המשפטים שגרמו לך להתאהב בי לפני שנתיים , מה שהציל לשנינו את החיים ואת מחייכת , את החיוך הנוטה לצד הזה, המושלם,בסגנון סקרלט גוהנסון. את בחרת את השם עדן,זוכרת? אמרת שתמיד התחברת לשם הזה ואני הוספתי את השם אגם כי העיניים שלך כל כך כחולות וכל כך עמוקות שאפשר לטבוע בהן ואני אומר את זה,אומר את השם שלך שוב ושוב (אגם עדן כי התעקשתי על קדימות.עדן אגם נשמע לי אידיוטי) כי את הדבר האמיתי ואיזו טרנספורמציה עשית, עשינו מלפני שנתיים אבל בואי לא נזכיר את מה שהיה, בואי נתרכז בהווה, בערב הזה, הצגת הבכורה שלך. "היית מושלמת,אגם,כמו .."
"כמו שחקנית מוכשרת" את משלימה אותי ואני צוחק ומסכים כי זה נכון,את זוהרת ואנחנו כמו סיפור אגדה והייתי עושה אותך עכשיו, בשירותים , אם המלצר האידיוט הזה לא היה מפריע לנו, עם המדים הכחולים האלה שלו. כשאת יוצאת,ראשך זקוף בגאון,אני מלווה אותך כמשמר כבוד והחברים שלי מחליפים מבטים רבי משמעות ומתבדחים ואני מת על זה שאת מסמיקה ככה.השיחה עוברת לענייני עבודה ואני רואה אותך נושמת לרווחה, מרוצה מההפוגה. אין יותר שאלות שמרגישות לך כמו חקירות , אין יותר תהיות על העבר , שבטח מכאיב לך. הוא מכאיב גם לי,אגם. אגיד לך את זה כשנהיה לבד,שלא תחשבי ששכחתי. את צופה בסועדים ואני מרגיש שאת סופגת אלייך את הקולות והמראות,את האווירה ואת המוזיקה השקטה,כאילו לא מאמינה והייתי רוצה שתביטי בי בתודה אבל אני יודע שזה גם ככה מה שאת מרגישה. אמרתי לך שאת יכולה לסמוך עלי. "אני אתן לך הכל כי את תתני לי הכל",זוכרת?
את בדיוק עושה לי את הסימן המוסכם,שרומז שאת רוצה לעזוב וקול גבוהה , כמו ממעמקי הגיהנום אומר-"תמר? תמר ,זאת את?"
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
