"כל זה נברא עבורנו?” אני שואלת בהשתוממות בעודי מזינה את עיני ביופי הצבעוני המכשף של הבריאה. יצור צבעוני ההולך על האוויר (כמה מוזר!) מתקרב אלי. הוא מתעלם מהפצרות ידי השלוחות , חג לו וממשיך בדרכו. אישי קולט את אכזבתי. " אל תצטערי, אישה. אף שמנע ממך רצונך, חמקמקותו היא טבעו. הוא יפה מאוד ,נכון? ליצור זה קראתי פרפר.” הגאווה ממתיקה את קולו של אישי וברורה כטעמו של פרי בשל. אל נא תצחקו, צאצאיי, אך לפני זמן קצר בלבד סיימתי להכיר, בתיווכו של אישי, את מגוון החיות ההולכות על האדמה. זיכרוני עוד אינו משיג את כולן. מה שם החיה השואגת? זו המרעידה את אוזני הברואים? אישי מעדיף אותה על פני שאר היצורים.
אריה. עכשיו נזכרתי שכך כינה אישי את החיה ההיא.. חיה מרשימה ביותר , הודיתי, כאשר הראה לי אותה בראשונה. פרוות החיה הייתה רכה ועדינה, ניגוד גמור לגופו הסלעי ושאגתו, שהרעימה כרעם , הקפיצה את שערות ראשי הארוכות על עומדן.. אישי צחק כשנסתי ותפשתי מחסה בזרועותיו אך נראה שהשאגה הציתה בתוך לבי שאגה בלתי מוכרת , מפחידה אף יותר. גם עתה אני שומעת את השאגה, אל אף מאמצי להשקיטה.
כבר כמה שמש וכוכבים שאישי מציג בפני את ממלכתו.יש כל כך הרבה מה לראות ולהכיר ואני נרגשת להכיר ולחוות עוד ועוד מהנברא. אני מוצגת כאישה של - בפני חיות קטנות כגודל הזרת וחיות ענקיות שראשם בשמיים, חיות אטיות ועדינות וחיות פראיות ומהירות וכולן כולן כל כך חביבות , כל כך מסבירות פנים. ובסוף כל יום , אדם מוליך אותי בין עצים – נכון שמראם מזכיר במקצת את מבנה גופנו הייחודי?- ואנו טועמים מהפירות עד שבטננו כואבת. "מחר נמשיך עתה נישן" הוא אומר ואני מהנהנת ואנחנו מתכרבלים מחויכים בכרי הדשא הגבוהים והרכים.
כך יום , כך לילה.. והכל נפלא, באמת..
אבל בתוך חזי הולך ומתגבש לו יצור שואג, כמו אריה דרשן. יצור מלא נוכחות כמו הר סחוף עשן והוא פעם נינוח ופעם רגזן. היום , ממרחק השנים אני יודעת לומר שהייתי זקוקה לגאוות ראשונים. השתוקקתי לעשות כאישי! להצביע על דבר מה ולומר– ראה, דבר זה הוא שלי. אני ייצרתיו כי אני סיבת קיומו. נתתי לו שם ומהות והוא עונה רק למצוותי. אך כיוון שלא יכולתי לעשות זאת , התעלמתי מהשאגה שבפנים הדהדה ולעצמי אמרתי שאני לא האריה או בת זוגתו, הלביאה.אני פשוט האחת שנולדה מהאיש. יש לי מטרה שהיא זכות - להחליף מילים ומחשבות ללא לאות. אבל, בכל זאת, השאגה כאן, רועמת בשתיקתה. היא תמיד חוזרת , תמיד מכאיבה ולאישי אסור לגלות את הלב שנקרע כי זאת לא אשמתו והוא בכלל לא ידע..אף פעם לא סיפרתי לו כמה קינאתי בו נורא.
והחיה בעלת הלשון הארוכה? הבכן..תמיד הייתי אשת שיחה.. וכמו שאמר אישי – כל חיה והטבע הטמון בה. אז האזנתי לאותה חיה ערמומית ופתלתלה. כן, רציתי להיות "כאלוקים, יודעי טוב ורע". לא ממש ראיתי בזה דבר רע..
חשבתי..אולי אז אהיה סוף סוף שותפה בתהליך היצירה.
חשבתי..אעניק חיים ומוות, פשוט מהיותי אישה.
חשבתי..אהיה עצמתית,חזקה.
חשבתי..רק אטעם מהתאווה.
חשבתי..אקח עלי את הסכנה.
חשבתי..נגעתי וכלום לא קרה.
חשבתי..רק טעימה קטנה..
ואתה? רק להאשים אותי ידעת. אכלת אפילו בלי שאתאמץ להדיח אותך לדבר עבירה!
והאל קילל אותי ואותך..או כך אתה רוצה לזכור את שהיה. אבל אותי הוא הפך לאסירה!
הוא תמיד ידע כמה רציתי..ומה קיבלתי בתמורה? צאצאיי ידעו..הם ישאלו במה פשעה חווה?!
ולא תהיה תשובה, לא תהיה תשובה.
רק שתיקה
של לביאה רובצת
רק רעם
מלא זעם
והר אפוף עשן
פעם נינוח , פעם רגזן.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה