פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 705 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 4 שנים ו-6 חודשים אני כותב סיפורים הזויים. johndoe
אתם יודעים מה הדבר הכי גרוע בקורונה. זה לא המסכות. או הסגרים. הבדידות או החיסונים. זה שאין לי חנייה מתחת לבניין. כולם בבית עם הילדים. אף אחד לא מזיז את האוטו מטר. אני מסתובב כבר בכל תל אביב למצוא חנייה. כל החניונים מפוצצים. אין נפש חיה ברחוב ואני באוטו בלי מזגן ועכשיו כבר אמצע יולי. נטשתי. השארתי את הגרוטאה באדום לבן. שיגררו. ממש שם עליהם. גם ככה האוטו שווה פחות מתשלום על חנייה מקורה כל חודש. אני תפרן. גם חלב במכולת אני לא קונה. מאז שהתחילו הסינים עם הקורונה כולם השתגעו. פתאום אני חייב לשבת מול אשתי בבית במרחק של שני מטר בארוחת ערב. והיא מהסוג שמדברים חלש. גם בזמן האוכל. אז איך אני אשמע אותה מקטרת שאין כבר כסף. האוברדראפט בשמיים. וגם לעשות פן במספרה היא לא יכולה. ואז נילי הבת הקטנה נכנסה כועסת הביתה. היא אמרה שבגלל שאין קייטנות כולם עכשיו בזום. אבל אין מחשב בבית. וגם אם היה אין אינטרנט. אז מה עשתה הילדה. פרצה בבכי. ולא בכי של כמה דמעות וזהו. אלא צעקות. דמעות נשפכות על החולצה החדשה מאבי עודפים בשוק הכרמל. אמרתי לה "נילי. לא צריך זום ולא קייטנה. אני אחראי עליך עכשיו ואני אומר שאין מצב שאין לך מה לעשות בחופש לבד בבית. בואי אחרי אבא". לקחתי אותה ביד וירדנו לגינת כלבים. ידעתי שרינה עם שמוליק הרוטוויילר תהיה שם. צעקתי "שמוליק" הכלב הסיט מבט. "תראה למי יש טוסיק לבן כמו של תינוק". והורדתי לאדם הראשון שעבר ברחוב את המכנסיים. "שמוליק נכנס לאמוק". כבר שבועיים שרינה מאכילה אותו אוכל של ציפורים. הוא רדף אחרי הטוסיק המסכן שרץ את כל העלייה של השדרה עד שהדביל התעייף. "את רואה נילי. הנה לך הישרדות ביחד עם נינג'ה ישראל בלייב במקום בית ספר. איך אבא שלך עכשיו". נילי נתנה לי בעיטה של ילדה בת עשר מעוצבנת טילים ישר בברך איפה שהניתוח. חשבתי שאני מתעלף ורינה הסתלקה אחרי שחילצה את שמוליק מאיזה פח זבל שכנראה נראה כמו צלחת אוכל גדולה עם בונזו. שכבתי על הדשא וחשבתי שאני רואה כוכבים. אבל לא היה לילה. התרוממתי לשפיפה והראש שלי כואב רצח. התחלתי לצלוע במורד הרחוב לחפש בית מרקחת. אבל נזכרתי. הארנק הריק ממילא נשאר בבית. אז התיישבתי על ספסל. כמה הומלסים עשו לי עיניים ורק אז הבנתי שאני יושב להם על המיטה. התהלכתי כסהרורי ברחבי תל אביב. נראה לי שעברתי כמה פעמים במקום שבו החניתי את האוטו. כנראה גררו. ניסיתי לחפש אחרי נילי. אבל הילדה חכמה. בטח חזרה להלשין לאימא. אז חזרתי לדירה. ואז נזכרתי שבכלל לא לקחתי מפתח ואין לי דרך להיכנס ללובי. אז ישבתי מתחת לבניין. התכרבלתי על הרצפה. מישהו זרק לי שקל. חשבתי על הקורונה ועל ביבי ועל כמה שתמיד דופקים את החלשים במדינה שלנו. ונרדמתי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-6 חודשים ואני לתומי חשבתי.. אברהם
שאין צרה בעולם שלא עברה קודם אצלכם בבית.
גם בימי הרוזנים של בתי המלוכה, נשים ובעליהן ישבו כל אחד בראש שולחן המהגוני שאורכו היה 2 מטר. (כאשר בעלים לא "שמעים על כסף"
זה גם אם לוחשים להם באוזן).
יכולתי להמשיך ולראות איך אתה "כמגיש הדמויות" נופל מהפח אל הפחת.
אתה כתב סיפורים הזויים, והם נהדרים.
בעצם ההזוים הנ"ל יכולים להיות מציאותיים רק צריך ריכוז אנשים שלכל אחד צרה מהצרות שלעיל. וביחד הם עצמום יהיו הזויים.
כרגיל כתיבתך נהדרת ומעלה גם חיוכים וגם אמפתיה למשתתפים פוטנציאלים לסיפור הזה.
העיקר שנרדמת בסוף
תודה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-6 חודשים אההה johndoe
איך אני אוהב את הניתוחים של הטקסטים שלך. :)) תודה מיליון.
שוב אני צריך לשבת ולקרוא שוב מה שכתבתם. אני אף פעם לא מנתח כך את הסיפורים שלי.
תודה! :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-6 חודשים אתה לא צריך וגם לא חייב... אברהם
לנתח את הטקסטים שלך לפי ניתוח של אחרים.
זה כל היופי שבסיפור הזוי/דמיוני או, להבדיל, שירה.
יש את מה שאתה מעביר ומביע ממחשבתך אל הכתב.
ויש את מה שאחרים מְדַמִּים בנפשם מתוך הטקסט שלך (או טקסט כלשהו).
נכון הדבר שניתן ללמוד מכל ניתוח של אחרים, אך לך - יש את שלך.
תודה רבה על תגובתך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-6 חודשים תודה :) johndoe
בהחלט מסכים עימך. מה שכן אני אוהב ואפילו זקוק לחוות דעת של אחרים על מה שאני כותב. לצורך ההתפתחות האישית שלי ככותב
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
לפני 4 שנים ו-6 חודשים אהבתי gigi
הצלחת לבטא רגש אמיתי ואותנטי שנכנסה לדמות ולסיפור "ההזוי" , כפי שקראת לו חחחח נורא קל להתחבר לגישה הזאת של- למה..זה קורה רק לי חחח ואז - לא , בעצם זה קורה לכולם..הצרות הקטנות של אחרים תמיד נידמים קטנוניים וחסרי משמעות ואנו קולטים לפעמים "ברגע של צלילות" כמה גם אנחנו כאלה אבל זה מה שאנחנו חווים , מה לעשות שככה הוא טבע האדם, להתקטנן וכל הזמן להיאבק בנטייה האנושית לאגוצנטריות. נראה לי שאנחנו מתקדמים לאט לאט ויוצאים מהקונכיה הזאת, בעיקר כשכתבת על ההומלס. גם אני חווה רגע של צלילות כשאני חושבת על אחרים שלא שפר עליהם מזלם. תמשיך לכתוב מהלב ולחשוף יותר ויותר, זה בטח משחרר. שבת שלום:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-6 חודשים תודה gigi johndoe
נראה לי שבעיקר ניסיתי להעביר כמה הייתי מתוסכל. היום שקראתי את ההודעה שלך הייתי אצל חבר. שנה פלוס לא נפגשנו בגלל הקורונה. היה ממש כיף. וזה גרם לי לחשוב על רגעי חסד קטנים. עכשיו אנחנו מחוסנים (רובנו). אבל עוד שנייה ויגיעו הוריאנטים. ואז עוד חיסונים ומי יודע אולי עוד פעם סגרים והגבלות שוב. איך המטוטלת הזו זזה פתאום כל הזמן. העולם השתנה. פעם טוב לי ואני בריא ושנייה אחר כך המצב יכול להתהפך. נהיינו ממש כמו שורדים בימי קורונה. ולא שבמקומות אחרים יותר טוב. כולם סובלים מהמצב. אנחנו במין סיטואציה קולקטיבית. מה נשאר חוץ מלדאוג לעצמנו ליקרים לנו וגם למי שסביבנו ושאר בני האדם. יש אנשים שבוחרים בריחוק (לא מטעמי קורונה). או אלו שדווקא בוחרים לנסות ולהתקרב ולעשות קצת טוב בעולם. אני אישית משתדל בעיקר לשמור על עצמי. לעבוד על עצמי ולא לתת לפחד מהלא נודע וחוסר הוודאות שבמצב של העולם שכיום אנו חיים בו. להכתיב לי מה לעשות וגם לשמור על טיפה אופטימיות. מספיק סבל יש סביבינו. לא צריך עוד בן אדם סובל ומסכן בעולם. וכן אני אמשיך לכתוב על אשר ליבי. מבטיח לחלוק :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 4 שנים ו-6 חודשים אינלי מה לאמר חני
סיפור הזוי.
הומור מאוד שחור
מבצבץ ממנו, כעס גם.
זה מזכיר לי שאתמול בשוק הכרמל
טיילנו. מישהי מבוגרת סחבה אותנו
לדוכן שלה שהיה גדוש בלחמים שונים.
היא אמרה שזו מצווה לעזור לה. וככה בלי ממש
לרצות מילאה לנו שקית ענקית. כשסיימנו ממנה
הרגשנו שעשינו באמת מצווה. ואז ראיתי הומלס
על הספסל ממול ישן וחשבתי שאולי נשים לו שקית
עם ארוחת בוקר של לחמים.. היות והוא ישן
לא ידענו מה ומו ושלא יתעורר פתאום בכעס עלינו
אז הלכנו משם.העולם אכן מורכב ומפתיע.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-6 חודשים כתבתי את הסיפור johndoe
שהייתי במצב רוח מוזר.
סתם קמתי על צד שמאל אתמול.
אז הייתי חייב להוציא קצת קיטור.
לא חייבים לאהוב זה ממש בסדר.
אבל אני כנה עם עצמי וכותב מהלב.
אז מה שיוצא אני מרוצה.
לגבי מה שכתבת. גם אני הרבה פעמים ככה תורם\עוזר\מתנדב.
ואני מרגיש שעשיתי משהו טוב למישהו.
יש אנשים היום שאין להם כלום אז זה מצווה לעזור
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-6 חודשים הכל טוב חני
נשמע מאוד כנה!אני חושבת שאתה כותב טוב
והכי חשוב כיף לקרוא אתך.
וטוב שיש דף מילים מקלדת כדי להציא קיטור.
בעניין ההוא אני לא עושה אפילו קמצוץ
וחושבת שצריך לעשות הרבה יותר
כי העולם נדמה שמקצין
לשתי הקצוות.ויש לי הרגשה שאנחנו רק בקצה הקרחון:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
