פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1180 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 4 שנים ו-4 חודשים "כמה? כמה הוא משלם לך? Hill
-כמה את מקבלת בשביל לשכב עם האויב?"
-"ממתי זה עניינך היכן אני שוכבת ועם מי?" היא היתה חייבת להתריס, להתגרות.
-"מהרגע שהפסקת לשכב גם במיטה שלי".
-"אולי הוא הציע לי משהו קבוע? מדוע הזלזול?"
-"אם היית רוצה משהו קבוע, היית מוצאת קביעות אצלי".
מגי רתחה.
לאדם המקשיב מן מהצד, שיחה כזו היתה נשמעת כהזמנה להשתוללות בין הסדינים אבל שניהם ידעו שהמטפורה הזו נוכחת ביניהם כדי להנמיך אותה, מהצד שלו,
וכדי להראות לו שהיא משחקת בליגה שלו, מהצד שלה.
"לעזאזל. חבל שאני לא מעשנת", חשבה. העיסוק הזוטר בסיגריה היה מקנה לה כמה רגעים לחשוב על תשובה מתריסה טובה.
אבל למעשה, לא היתה בה. לא היתה בה תשובה כלל.
האדם הכה יציב שמולה, הכוח החזק שהוא, משאב הטבע הכי יקר בתחום, אחד הגברים הדומיננטיים בחייה, חדל להוות משהו עבורה.
מוזר, איך בונים מערכת יחסים לאורך שנים, ובגילוי אחד, האור כבה על האדם הזה שמולך. ואתה כבה יחד איתו. משליך כל חלקה ממערכת היחסים שלכם לריק שחור. לא מותיר דבר מאחור.
כך היה אייס עבורה. קליפה ריקה. מרגע הגילוי, לא יכלה להשאיר את המושכות אצלו, לא יכלה להמשיך לדבוק בו.
-"מגי, אני ממתין לתשובה."
-"לך תגן על אנסים, אייס". אמרה וניתקה, יודעת שזו רק ההתחלה. שיש מחיר לנטישה שביצעה. אך לא היה אכפת לה. היא היתה מוכנה לשלם את המחיר ורק לא להמשיך.
היא היתה צריכה לצאת לדרך חדשה. לאתר את ישותה לבד.
תמיד לבד.
***
מגי ישבה שקטה.
השקט הרגיש לה חריג בתוך הכאוס הפנימי שהתחולל בה ולצד הרעש הבועט סביבה, ביטוי אחד מיני רבים לזעקות שקטות שאנשים בורחים מהן במעטה של אלכוהול יקר וחברת אנשים זרים.
היא חשבה על האי שקט ששרר בתוכה.
תהתה כיצד הוא התאגד כה מהר על מצע מבעבע של זמינות חולפת. כיצד הוא התקבע כה חזק בחייה? שולט בה, ברגשותיה? מתי הכל החל?
מתי ההתפוררות השקטה תפסה מקומה, קיננה ופעלה?
מגי ניסתה להניח דעתה על נקודת המוצא, אך ללא הצלחה. הרי הכל כל כך מאוגד ומאורגן בחייה. היא שולטת בכל אספקט ביד רמה. מחדדת פינות פצועות לאחרים, לעצמה. בעיקר לאחרים, חשבה.
היא היתה צריכה הפסקה. מרחב. בריחה. אבל אחת מאורגנת ובשליטה. רצתה לפנות לאדם היחיד שלא היה נוכח פיזית בחייה אך נוכח בנפשה, ולא יכלה.
הוא לא רצה בה, ובכלל, העמידות שלו כלפיה תמה. היא היתה קצרה, ספק קיימת. אולי רק בראשה?
היא לא יכלה לפנות אליו, לא יכלה לשאת דחייה נוספת מצידו.
מגי נעשתה מתוסכלת. מדוע הוא שב למחשבותיה? אולי כי לפרקים הרגישה תחושת הקלה כשהיתה איתו, כשחוותה אותו.
כאילו הקושי והכאוס מחווירים, מתמעטים, נחלשים בנוכחותם יחד, זו עם זה.
אולי כי כולם סביבה דורשים, תובעים לעצמם חלקים ממנה עד שלא נותר בה דבר, רק שארית פחותה בסוף של יום, ואיתו, היא לא צריכה לפזר חלקים מעצמה.
הם ביחד אסופה. הם שלווים ונינוחים. הוא מקום שליו עבורה.
"תזכירי לעצמך את הדחייה" אומרת מגי, כאילו לעצמה, בעצם למישהו, משוועת להקשבה.
כדי להדוף את התחושה, מגי לוגמת לגימה ארוכה מהמרגריטה שלצידה. לגימה המספקת לה נחמה. מחכה שהיא תגרום לה לשכוח. תגרום לה להפסיק לרצות.
לשתות בשביל לשכוח. לשתות בשביל להפסיק לרצות.
בתוך הכאוס הרגשי וניסיונות להגיע לתהום השכחה, מגי מבחינה במושא שלה יושב במרחק מסוים ממנה, בצד השני על הבר.
ניצוץ של ניתוק רגשי החל להתהוות בתוכה. קהות פועלה.
זמן לפעולה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-4 חודשים יש כאן הרבה רבדים המורה יעלה
אבל מה שנראה לי הוא שמגי מכורה לתחושת העזרה לאחרים (היא עצמה יכולה להפסיק מתי שהיא רוצה, אבל הם - מה הם יעשו בלי העזרה שלה?...)
כמו שאומרים - כשיש לך פטיש הכול נראה כמו מסמרים
כולם נראים לה כמו מסכנים הזקוקים לעזרה.
פתאום היא פוגשת מישהו שלא מרחם,
ואומר לה בגלוי שהפטיש שלה לא מתאים:
שהוא לא צריך ממנה את מה שהיא מעוניינת לתת אלא הוא צריך את מה שהוא צריך
(ניחוש שלי: הוא צריך חופש)
בשביל להיגמל היא תצטרך לשנות את כל תפיסת עולמה ולהבין שאולי חלק מהאנשים שהיא חשבה שעזרה להם היא לא בדיוק עזרה להם.
אבל במקום להבין שהיא צריכה להיגמל מההתמכרות היא חושבת שהיא צריכה לשנות אותו.
כדי שיתאים לתפיסת עולמה שכולם מסכנים.
אולי הטעות שלו היא שהוא לא משקר
ואז היא רודפת אחריו כדי לפצח אותו.
לפצח את החידה איך הוא האיש היחיד בעולם שלא צריך אותה.
(כשלמעשה הוא פשוט היחיד שאמר לה בגלוי)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-4 חודשים אלי, Hill
אני אוהבת את איך שאת רואה את הדברים.
אתחיל ואומר שמדובר בשני גברים שונים. ייתכן וזה לא היה ניכר בטקסט, אך ההשראה והכוונה הן ביחס לשני אנשים שונים שקווי המתאר היחידים ביניהם זו העובדה שהיא התאכזבה משניהם. האם האכזבה שלה מוצדקת? לא בטוח.
ייתכן ומגי אכן צריכה להתפכח כמו שכתבת. זו זווית ראיה מעניינת. הרי 'לדחוף' לאנשים אופנים מסוימים מתוכך ולצפות שהם פשוט יקבלו/יכילו, והכי קריטי *ירצו* את זה, אותך - זו התיימרות די מטופשת.
אהבתי את הכיוון שלקחת אליו. תודה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-4 חודשים כנראה המורה יעלה
התבלבלתי מזה שכתבת "המושא שלה".
זאת אומרת שזה הגבר שמדובר עליו בקטע הראשון? שהוא האויב??
אבל נראה שהוא והגבר שהיא מדברת איתו בהתחלה בעצם מאוד דומים. בדרך כלל אויבים הם מאוד דומים, יש להם דבר דומה להציע וכאן הם מתחרים על אותה בחורה (או על זלזול באותה הבחורה)
וזה מה שהופך אותם לאויבים.
אז האכזבה משניהם היא כנראה דמיון מאוד מהותי, שניהם גברים שיכולים לשלוט בה.
אפשר לומר שהם המפעילים שלה, והיא לא רואה את זה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
לפני 4 שנים ו-4 חודשים Hill, קודם לכל מסכימה עם מה שחני כתבה לך... בת-יה
אבל יותר מכל אני תמיד כועסת כשאנשים שצריכים לפתוח דף חדש פונים
לשתיה, שרק מקהה יותר את החושים, ולא פותרת כלום.
הפתרון הוא לצאת, ללכת לחוגים נעימים ומעשירים, להסתובב בשווקים ועוד.
גם להסתגר בבית מול המחשב זה לא פיתרון. אולי זו נחמה לרגע, אבל לא יותר.
ובאופן כללי, גם אני חשבתי פעם שגברים הם פתרון טוב למשענת ולהבנה,
עד שהבנתי שזה לא נכון, שמה שלימדו אותנו לא מתאים לשטח.
ובאופן אישי, הפסקתי להאמין לגברים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-4 חודשים בת-יה, Hill
את צודקת.
הפניה לאלכוהול היא לא הפתרון, היא אפילו לא מספקת בריחה רגעית אמיתית. ואנחנו כנשים, בטח שלא יכולות להרשות לעצמנו לפנות לאלכוהול, כשהמרחב האישי שלנו מועד להשגת גבול פעם אחר פעם.
התיאור בטקסט שמתייחס לזה הוא לאפשרות הזו.
באשר לגברים, אתייחס לזה מהפן המקצועי.
לפעמים אנחנו מקיימים יחסים מקצועיים עם מישהו, בונים תלות מסוימת ולא בהכרח ממקום חלש, אלא יותר ממקום שהצד השני מבין את המטרות והיעדים שלנו, חותר לאותן מטרות ויעדים, עוזר לנו להשיג אותם, עוזר לנו להוביל לשינוי, ליצור שינוי.
ובכל התהליך הזה משהו בנו לפעמים מטשטש ביחס לצד השני, הגבולות מתערערים (לא מתכוונת בפן המיני), נוצרת איזושהי הזדקקות טהורה שנשענת על ערכים דומים, על תחושת הבנה והזדהות, על הלימה מאוחדת, אדם שיצעד איתך לצד הקשיים, שיצלח איתך את מהמורות הדרך.
המאבקים החברתיים לעתים גובים מחיר מאוד כבד. מחיר אישי, מקצועי, רגשי. הידיעה שאנחנו חלק ממערכת תומכת, שמקיימת אותנו ומקנה לנו כל כך הרבה, היא ידיעה מנחמת, מאחדת.
וכשמתקיימת קריסה של כל הבסיס הזה - הריקנות, הלהרים את עצמך על הרגליים, לקום ולבסס לעצמך מעמד חדש, מנותק ממערכת שהיינו מקושרים אליה, כשהאדם הזה מהווה את אותה המערכת, זו חתיכת טלטלה.
אז נכון, אי אפשר לצפות מגברים להכלה והבנה - רק מבן הזוג שלנו ניתן לצפות לזה ולעתים זה קצוב ומשתנה תלוי זמן.
אבל עדיין, זה בלתי נמנע, לתת לאדם דומיננטי בחייך, חשוב ומוביל, לעזור בעיצוב דמותך, הבניה תודעתית כלשהי. מסלול מקצועי שמבטא אותך. גם אם זה נועד לאכזב אותנו בשלב כלשהו של הדרך.
באשר למשפט האחרון שלך.. אני חושבת שאני בדרך להפסיק להאמין באנשים באופן כללי. וזו נקודה בעייתית בשבילי להתנהל 'בעולם' בו אני מתהלכת.
תודה על התייחסותך. תמיד שמחה לקרוא ממך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-4 חודשים הבנתי, Hill, את מה שרשמת... בת-יה
כל הנושא הזה, של יחסים במקומות עבודה, די נרחב.
כשלעצמי, אף פעם לא סמכתי על מישהו אחר במקום עבודה.
אולי גם כי מוקדם מאוד בחיי הבנתי גם שאני לא יכולה לסמוך על
אחרים. גם נשים גם גברים.
אמנם עבדתי תוך כדי שותפות מסויימת עם עמיתים, אבל עד גבול מסויים.
ואת הגבול הזה אני ממשיכה לשמור עד היום.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
לפני 4 שנים ו-4 חודשים אהבתי gigi
כל כך! לאט לאט, עם כל קטע שלך , אני קולטת כמה את כותבת מוכשרת. מחכה כבר לקטע הבא. בקשר לדמות הראשית, מגי..מצד אחד , קל להזדהות איתה כי היא פגיעה , שבורת לב ובודדה אבל מצד שני קל לכעוס עליה..איך היא לא קלטה שאותו גבר שהיא חשבה עליו כמקום שלו ובטוח , כסלע איתן
היה זה שלקח את החלק הכי פגיע והכי גדול בישותה? היא תלתה בו תקווה שהוא יהיה האחד שכביכול יעזור לה למצוא את עצמה ולברר מה היא רוצה ולא מה אחרים רוצים ממנה (אני תולה את זה בשיטת השכנוע הנלוזה שלו שככל הנראה עבדה) ועכשיו היא סוף סוף הבינה שזו הייתה אשליה או שהוא איכזב אותה בדרך אחרת? בכך שלא היה מסוגל לספק לה את הציפייה הזאת שתלתה עליו , אולי אפילו בלי ידיעתו , ועכשיו היא חשה נבגדת?
בכל מקרה, הצלחת להעביר דרך עיניה של מגי את המסובכות של ציפיות במערכות יחסים ואת העובדה המצערת שאין לסמוך על אף אחד במסע החיפוש העצמי.
אפשר להיעזר זה נכון ואפילו רצוי אבל לסמוך? ממממ לא כדאי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-4 חודשים gigi, Hill
תודה על דברייך יקירה.
מה מערכות היחסים שלנו שוות אם הן לא מבוססות אמון? אם לא נבטח בצד השני, אם לא נסמוך על הצד השני?
איך נוכל לקיים מערכת יחסים משמעותית, כנה, חפה משכבות ומעמסות, איך נכניס פנימה אלינו, את הצד שמולנו, אם לא באמצעות תיקון השבר בדמות אמון?
זה תקף לכל מערכות היחסים שנקיים בחיינו - גם אלו חסרות המשמעות, אלו שאנחנו מגלים תוך כדי שהן שוליות, שהן לא שלנו להיות.
וכן, אנחנו נסמוך גם על האנשים הלא נכונים עבורנו. אנחנו נטעה וניתן אמון במי שלא ראוי לכך, וזה כואב. אבל מתגברים על זה וממשיכים הלאה.
הכי קל לעבור הלאה מאנשים - לרוב לא נראה זאת כי ההיאחזות היא בכאב, במה שנותר, במה שהתפספס ובמה שנרצה לתקן ולא נוכל.
ההיאחזות הזו היא החלק הקשה. אבל היא עוברת. ממשיכה הלאה מאיתנו.. מעניקה לנו את ההזדמנות לשחרר אחיזה. לשחרר את עצמה.
והכי חשוב gigi - תמיד נמשיך לתת אמון, גם כשנעבור הלאה, לאדם הבא :)
באשר למגי.. אני חושבת שהיא מעצבנת ;)
ציירת אותה באופן מעניין. תודה.
את חושבת שהיא זקוקה לאחרים בשביל למצוא את עצמה? שהיא מסוגלת לתת למישהו אחד להיות ה-אחד? לשחרר ממושכות האחיזה ולתת למישהו אחר לנתב, להכתיב את החיפוש שלה?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-4 חודשים כמעט בוכה gigi
כאן. את..את..שובבה שכמותך! ממש ריגשת אותי..כמה עוצמה מהולה בחוסר אונים הצגת לי בגישה שלך..ובחיים בינאישיים בכלל. עכשיו, שניה.
אני מנסה למצוא לך תשובה ניצחית שלא, לא חייבים לסמוך על אחרים כי זה מפחיד , כי זה טירוף , כי זה לא ישתלם (כבר דיברנו בעבר על טיבם של יחסים להתפרק עם היעלמות האינטרס ועל כך שזוגיות היא בעצם עבודה ומאמץ ואין שום דבר מושלם) ולמה להשקיע אם סופם של בני אדם להבטיח ולא לקיים, לרצות להשתנות אך לחזור להרגלים ישנים , להשתמש בך לתקופה ואח"כ לעבור הלאה ביתר קלות וכשאת רגישה ומאמינה , אולי בחוסר ריאליסטיות שמצדיקה את הכאב שאחרי, בנשמות תאומות ובמושג ה-אחד..זה עוד יותר מכאיב לסמוך ולתת אמון ולהתאכזב.
אבל אחרי הוצאת המרמור ו5 שלבי האבל , אולי אני יכולה להודות שתיאורטית ההיאחזות הזאת היא באמת סוג של מוות וצריך להתגבר על הפחדים ולצעוד לעבר השינוי ובסופו של דבר האמון הוא מה שהופך את הביחד למיוחד ו..לא יודעת..המוח שלי הופך למסטיק כזה חחח תעזרי לי פה חחח מה ממני החרא הנוספים העולם הזה רוצה שנבלע? סליחה על הבוטות, הגעתי לשלב של הכעס:)
מגי לא מעצבנת! אהבתי אותה..אני חושבת שהיא מהסוג האינטילגנטי והחייכן הזה שכלפי חוץ יש לו הכל אבל כלפי פנים הוא כל כך לא מאורגן ולא בנוי /אפוי. אני חושבת שלתת למישהו להיות ה-אחד זה החלק הכי קל עבורה כי היא אכן זקוקה או לפחות חושבת שהיא זקוקה למדריך יודע כל שיגיד לה למה ולמי היא שייכת ובכוחותיו המדהימים יבוא ויפתח צוהר אל נפשה ויראה לה את מה שהיא עצמה לא יודעת , לא הייתה מודעת אליו והיא קצת כמו כולנו עם הפנטזיה של ארכיטיפ הנסיכה שהאביר יבוא ויציל אותה מהכלא המחשבתי/נפשי/פיזי שלה אבל המאבק האמיתי הוא בתלות מול העצמאות שלה. מגי היא בשלב ההתפכחות וההבנה שהיא צריכה ללמוד להילחם את המלחמות שלה ולהיות עצמאית וחזקה עבור עצמה ולא להיסתמך על אחרים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-4 חודשים אופן Hill
התפישה שלך את מגי, איך שהיא מצטיירת בעינייך- אהבתי מאוד. חושבת שהיטבת להגדיר אותה בצורה כמעט מדויקת.
אולי היא מאמינה שהיא דמות כה חזקה ודומיננטית כשבעצם היא די חלשה מבפנים והדיסוננס הזה מציב אותה במקומות בעייתים מול האנשים שסביבה.
אני חושבת שדווקא האנשים שמשדרים חוזקה, עוצמה, שמתנהלים כך, זקוקים למקום אחד, יחיד, שבו יוכלו להניח את השריון. והמקום הזה לעתים בא לידי ביטוי באנשים.
לגבי החרא שציינת.. אני עדיין חושבת ששווה לעבור דרכו, לתת אמון, לסמוך, לבטוח, ולצד זאת לשים לב לתמרורי האזהרה.
And still.. אף על פי ייתכנות לפגיעה, זה עדיין שווה את זה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
לפני 4 שנים ו-4 חודשים יפה! johndoe
-
לפני 4 שנים ו-4 חודשים איזי, Hill
תודה רבה על דבריך, מחמם את הלב.
קראתי את שפרסמת כאן באתר ואהבתי מאוד. מקווה לקרוא עוד ממך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-4 חודשים תודה לך. johndoe
-
-
-
לפני 4 שנים ו-4 חודשים הילי נפלאה חני
כתבת זורם ומי אם לא את
תעלי את נושא הביחד והזוגיות.
רק אומר שאני רואה פה בדינמיקה המון
כוחניות במקום רכות. סוג של מי שולט.
אני חושבת שזו תקופה טובה להתקלף ולשחרר
דפוסים ישנים. לזרום מתוך אהבה ולשחרר
גם מתוך אהבה.
ותודה על הסיפור יקירה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-4 חודשים חנוש Hill
אכן ההשראה היתה יחסים כוחניים, מאבקי שליטה ממקום שבו הצד ה'חלש' מעוניין להיות מובל. זקוק לזה אולי.
'לשחרר גם מתוך אהבה' - אהבתי מאוד את התובנה והיא מזכירה לי כמה טוב זה מרגיש, לשחרר מהמקום הזה.
תודה על התובנות, זווית הראיה הטובה, כתמיד.
תודה על ההתייחסות♡
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-4 חודשים הילוש במבט שני חני
אני חושבת שכבני אדם אנחנו כוחניים ושתלטניים כי אנחנו מפחדים להפסיד. כי אנחנו נמדדים ונשפטים כל הזמן על ידי החברה.
כל הזמן מפחדים שלא ירמו אותנו שלא "ידפקו אותנו" עד כי אנחנו מאבדים עצמנו לדעת כי אנחנו מחזיקים את הגב והחיים של ישברו.
אבל מה אם נתנה תפיסה וזווית. זה בסדר להיות עם עצמנו, זה בסדר לאהוב את עצמנו. אז אולי ניתן במה וננסה שכל אחד ירוויח, נשחרר אחיזה, מי שרוצה ללכת שילך. הגישה שלי לאחרונה אומרת
שאנחנו צריכים לשחרר. אנחנו לא יכולים לאחוז בכח את הרוח של האדם וגם לא את הגוף.
אולי בכך שנשחרר נשתחרר גם אנחנו מכבלים ומדפוסים ישנים וננסה להנות כל עוד אנחנו כאן חיים.הרי החיים הם מתנה ואיזה כיף שכך.
אוהבת אותך מליוניםXXXXX
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-4 חודשים מי שרוצה ללכת Hill
שילך. בהחלט. מסכימה כל כך.
במיוחד כשהבנו שנתנו אמון מהר מדי, חזק מדי ושזה לא נועד להיות. פשוטו כמשמעו.
גם כשאנחנו לא מנסים לאחוז בכוח את רוחו או גופו של האדם שממול - חוסר התקשורת, הכישלון שלנו בלהבין את הצד השני, בלקלוט מי עומד מולנו באמת, מי מזייף, כל אלו מטשטשים אותנו ולעתים זה מצטייר כהאחזות, כשבעצם אנחנו מחפשים תשובה לפגיעה.
לפעמים אין לנו ברירה אלא להתנהל ככוחניים, שתלטניים. במיוחד לנו, כנשים, בעולם עסקי, שמוכתב על ידי גברים, שמושתת על ידי אינטרסים, מאבקי כוחות, ניסיונות השתקה, בריונות, אלימות מגדרית ועוד.
החוכמה היא לדעת כיצד לנתב זאת ביחס למי שעומד מולנו.
וכן, החיים הם מתנה ענקית. מלאים בכל כך הרבה טוב, אושר, צחוק, שמחה.. נגעתי בעברי (בפעם הטריליון!) בהופעה חיה לפני כמה ימים.. גרופית מתבגרת זה כאן :), הנאה צרופה.
בסופו של יום, צריך לאחוז במה שחשוב באמת :)
♡♡
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
