"איפה את, בת אור קטנה שלי?"
היא בשמים. הדהדה במוחי התשובה.
כל כך הרבה פעמים שמעתי אותה, ובכל זאת היא לא צלצלה לי מוכרת.
'בת האור, הקטנה, שלי? בשמים? לא... מקומה כאן, על פני האדמה! צוחקת, מאושרת, עוזרת לכל מי שזקוק לעזרה.
והמלאכים? הם בטח אינם זקוקים לעזרה, וגם לא למילה טובה, ולא לצחוק. ודאי יש להם אלף סיבות לצחוק, ובפעמים שלא, הם בוודאי עסוקים במילוי תפקידם.
אז מה מקומה של בת האור הקטנה שלי שמה? ברור, אין לה מקום. הכול טעות, היא תחזור, היא תחזור.'
אבל היא לא חוזרת, היא לא, היא שם, בשמים.
ואולי, והנה בשמי הלילה, מטיילת לה ברקיע השחור, קוטפת ואוספת כוכבים.
ואולי, והנה היא לאור הבוקר, משתובבת בין קרני השמש, ועל פניה חיוך ועל שפתיה שיר.
אבל למה, למה אלוקים, למה אספת אותה אליך, את בת האור הקטנה שלי. לעולם לא אשמע אותה נותנת קולה בצחוק.
לעולם לא אראה את החיוך המבזיק על פניה.
לעולם לא אקח בידי, את ידה המושטת לעזרה.
לעולם לא אבקש עוד עזרה, והיא לעולם לא...
דמעה מתנוצצת על לחיי, והנה עוד אחת, ועוד, ועוד, והן רבות מספור ואני מפסיקה לספור.
ואלוקים למה? למה לקחת אותה, למה היא לא כאן, עוד.
והיו עוד כל כך הרבה דברים שמחכים למגע ידה המלטפת.
לחיוך שלה, שמחמם אפילו ביום הקר ביותר.
לצחוק המתוק שלה שמעורר בך את השמחה, גם אם אתה היית הכי עצוב שבעולם.
למילות העידוד שלה, שגורמות לך לעשות את הבלתי האפשרי.
לעזרה שלה, לנתינה, לחסד, מי יהיה כאן במקומה, מי יוכל למלא את החסר?
והכאב גדול, והכאב עצום.
למה לקחו לי אותה, את בת האור הקטנה שלי...
ואולי... גם מלאכים לפעמים צריכים עזרה?
או חיוך, או צחוק, מבת אור קטנה...
ואולי היא מחייכת שם, וצוחקת ושמחה.
ואלוקים אוהב אותה, ומביט בה בחיוך טוב לב.
ומבעד לדמעות, קרן אור חיוורת, חודרת מבעד לווילון.
קרן אור דקה, קרן אור ירחית, קרן אור מלאכית.
ואולי זאת היא? בת האור הקטנה השלי, ששולחת לי, ברכת שלום.
שמנסה, ללטף, לעזור, לסייע, להאיר ולו במעט, את לבי הכאוב.
ואני מחייכת, חיוך קטן, דומע, מבעד לדמעות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
