החדר של נועה תמיד הרגיש לה קטן. גם שעברה לדירה משלה. עדיין חדר השינה תמיד היה קטן. ואז גם חדרים אחרים התחילו להרגיש קטנים. פתאום השירותים נהיו קלסטרופוביים. המטבח הצטמק ובאופן כללי לא היה לה מקום לזוז. היא ניסתה לזרוק כל דבר שנראה לה גדול. בהתחלה זה היה הפסנתר. ואחר כך השידה. לבסוף גם הספה הלכה. ועדיין החלל היה קטן והתכווץ עוד ועוד ככל שעברו הימים. פתאום הכל נהיה קטן. גם הבגדים. במיוחד התחתונים והגרביים. ועוד יותר החזייה. אז בהחלטה של פזיזות דעת החליטה לזרוק הכל חוץ מהמיטה. כוננית הספרים הקטנה שליד הקיר ומנורה. אפילו את הנעליים והבגדים זרקה וחיה אך ורק על קופסאות שימורים ומאוורר קטן פצפון כי גם את המזגן זרקה. הטירוף הגיע לממדי שיא כאשר החליטה שהדירה עצמה גם היא קטנה והיא צריכה לעבור למקום מרווח בהרבה. סוויטה. דירת סטודיו אולי. אך הדבר היחידי אשר הצליחה לסדר לעצמה היתה דירת ארבע חדרים בהרצליה. דירה יפה מאוד רק שעדיין הרגישה לה קטנה. אז היא עשתה מעשה נועז והשתלטה על גג הבניין. מרווח לכל הדעות אך גם זה לא היה מספיק. היא החלה לזרוק דברים מבעד למעקה ולמטה לרחוב. עציצים. כסאות פלסטיק. בגדים על חבל הכביסה. הכל רק שיהיה לה קצת מקום. לבסוף עד שמיצתה את כל האופציות והכל הסתדר בערמה יפה ומכובדת על המדרכה החליטה שגם השמיים קטנים קצת ואם חושבים על זה אז גם כדור הארץ. היא צרחה מלוא ריאותיה "אני רוצה קצת ספייס למען השם". זה היה הזמן שבו הגיע הרופא ונתן לה כדורים. היא הסכימה לקחת. ומאז היא שוכבת במיטה בחדר שלה. עדיין קטן לה אבל לפחות קצת יותר נסבל.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
