תאונה או התאבדות - סיפור קצר
תל אביב, בנין משרדים ענק, יום שלישי השעה 1300.
נכנסנו שנינו, היא ואני, אל המעלית רחבת הידיים.
לחצתי על הכפתור לקומה 7, שם נמצאים משרדיה של הוצאה לאור ידועה.
"ואת גברתי?" שאלתי, "לאיזו קומה? לאן?"
"אני", ענתה בהיסוס, "אני רוצה להגיע לקומה 19".
הבטתי בה כלא מאמין.
"קומה 19 " אמרתי, "זה גג המבנה", והוספתי, "אני מקווה שאין לך מחשבה שטותית כלשהי"
"שטותית, מאיזו בחינה"? שאלה.
"לעשות שטויות. כמו 'צניחה חופשית' עניתי, והוספתי, "היו כאן, לאחרונה, לא מעט מקרים של
'צניחות' לא מוצלחות במיוחד, בלשון המעטה"
היא נראתה כה יפה ושלוה, מטופחת להפליא, ולבושה בהידור רב,
אמדתי את גילה וחשבתי שהיא בשלהי שנות השלושים שלה.
היה יום יפה ובעיניה ניצת זיק של אושר, כאדם נטול דאגות לחלוטין.
"אין לי שום כוונה לשטויות", אמרה וחייכה חיוך רחב.
"אם כן מה לך בקומת הגג?" שאלתי בחוצפה עדינה.
"אני מהנדסת המבנה ואחראית על ליקויי הבטיחות", אמרה בקולה העדין והמשיכה
"היום אני צריכה לעשות ביקורת תקופתית למתקנים מסוימים, כולל המעליות".
'מוזר מאוד', חשבתי לעצמי, אין בידיה תיק כלשהו, ובגדיה היו ייצוגיים מדי לפעילות של ביקורת מבנים.
הבטתי על הכפתורים של המעלית, והכפתור לקומה הגבוהה ביותר היה 18.
תמהתי כיצד בכוונתה להגיע לקומה שאינה קיימת על לוח הכפתורים.
היא, כאילו קראה את מחשבותיי, נפנפה בידה במפתח מיוחד - כזה של טכנאים.
"עם המפתח הזה אני יכולה לעלות מקומה 18 אל גג הבניין".
המעלית עצרה בקומה 7.
הבטתי בפעם האחרונה בגברת ההדורה ויצאתי לפגישה שהייתה לי עם ידידה שלי,
עמליה - עורכת לשונית לספרי קריאה - ע"מ שתתן חוו"ד ראשונית לספר שחבר שלי כתב.
השארתי אצל עמליה את טיוטת הספר ושבתי לביתי.
שעתיים מאוחר יותר הודיעו בחדשות "אישה נפלה מגג של בניין גבוה בתל אביב - המשטרה חוקרת את נסיבות המקרה"
עוד נאמר בידיעה: "לא נמסרו פרטים נוספים"
השעה 1700
הסלולרי שלי צלצל. על הקו הייתה עמליה.
"שלום, אברהם",
"שלום, עמליה", עניתי ושאלתי "איך מתקדם? האם יש על מה לדבר לגבי הספר?"
"לא לשם כך התקשרתי אליך" אמרה בקול נסער, "קרה אסון אצלנו במבנה ואישה אחת צנחה אל מותה מגג הבניין".
"ואיך זה קשור אלייך"?, שאלתי.
"היא בתו של המנכ"ל - הבוס שלי", ענתה עמליה.
רעד אחז בכל גופי, הייתכן שזו אותה גברת מהמעלית?!
"מעניין מאוד, עמליה" אמרתי, "אפשר שאני האדם האחרון שראה אותה בחיים".
"כיצד היא נראתה"? שאלה עמליה
"אני חושב שהיא מאוד יפה וגילה התקרב לגיל ארבעים, ולבושה הייתה בהידור רב".
"כן! כן!" קראה עמליה בהתרגשות, "זו היא ללא ספק, ואולי כדאי שתתקשר למשטרה.
אעשה זאת מיד, אמרתי וסיימתי את השיחה.
המשך יבוא - אי"ה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
