הכאב שמגיע, עם הזעזוע, דוהה במהרה לאיזה שקט;
כבר לא מרגישים כמעט שום דבר. ריקנות מוזרה בריאות.
כשהראשונה נפטרה לפני שנתיים וחצי- כולנו בכינו כי איך זה ייתכן ואיום ונורא ואיך להתמודד.
כשהשני כבר נפטר לפני חודש פחות יום, אנחנו אבלים גם המומים; כי בתוך ישוב בן 120 משפחות-
2 זה המון בתוך שנתיים. אבל כשהשלישית הלכה לה בערב שבת זה היה הקש ששבר. שני אנשים תוך פחות מחודש-
אסון אם לא יותר מזה.
3 אנשים מקהילה כה קטנה אותנו עזבו הם לנצח.
אבל מה נעשה שאותנו השאירו
להתמודד עם הצוקה.
בבית העלמין החדש, ישנם כבר חמישה קברים.
כולם שם טרגיות, סיפורים עצובים;
אף לא אחד מהם חצה את גיל השישים.
ראשונה נטמנה ילדה בת 7- בכינרת טבעה ומתה- היא מישוב אמציה.
שניה שם קבורה אישה מבוגרת שבתאונת דרכים נספתה- היא מבני דקלים.
שלישית זאת אמא לשלושה ילדים שאני חבר של התאומים- ממחלת הסרטן נפטרה. זאת הראשונה שמתה בנטע
אז קיוינו שגם האחרונה. אך לא! כי ממנו נלקח עוד אחד ממחלת הקורונה הארורה. גם הוא מנטע, זה בהחלט
כה נורא. אבל לא נגמרה הצרה. בתלולית עפר טריה ניצב לו השלט שמספר על הצשך הסיפור. עוד אישה נפטרה
מאותו היישוב שאולי בכלל שמו אסור להיגוי. אמא לשבעה, אישה מיוחדת, 4 שנים סבלה מסרטן; נשמתה עלתה מזוככת.
הרגשה איומה- למה זה בכלל קרה
למה בגיל 16 הייתי בלויה?
וזה לא רק אחת זה כבר 3!
ולמה זה דוקא רק אצלינו?
קהילה בת פחות מתשע!
לשמוע הספדים, כבר משופשפים.
אז למה אנחנו עוד בוכים??
עוד לא נגמרו השלושים של ההוא
ועכשיו השבעה של אחרת.
קהילה בטראומה, יישוב מוכה אסון.
איך שתקראו זה כבר נכון.
הביפנוכו כבר ריק את הכוחות סוחט
איך אפשר עוד ללכת, לצחוק, להשתולל?
לי זה יעבור, אבל לאחרים לא יתומים שנשארו
כי הורה אחד לא פה!
י ת ו ם
מילה סופית שנגמרת לפני זמנה
העיצור לא נוח להגיה.
אבל אולי זה משקף את המשמעות
של נעורים שנגזלו בלי התחשבות
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
