פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 362 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 4 שנים ו-8 חודשים רופוס ואריאנה gigi
רופוס כחול עין
היה זה יום בוהק משמש ,כמו היום רק עם מעט יותר רוח, והתכוננתי ללכת ל"גן המזמזם" כדי להתעמק בהמשך תרגום המגילות הצפוניות. הרוח הפחידה אותי שכן חששתי שאם לא אחזיק מספיק טוב במגילות הן תאבדנה ברוח, ואז יחד איתן אאבד גם את ראשי. יכולתי לזמן את החדרן או את החדרנית שניקו את חדרי וכיבסו את בגדי לקחת את המגילות במקומי וללוות אותי לגן אך לא סמכתי עליהם ובנוסף לכך לא רציתי להעמיד פנים שאני אדם רגיל שאין חשש להסתובב איתו . לא הרגשתי בנוח להציג הצגה שתתכחש למי שאני, אם ישאלו אותי שאלות. וזה כמובן מה שיקרה. אני אומנם כבר חודשים בחצר אבל איני לובש מדי משרת או מתהדר במחלצות יוקרה. לאנשים כאן קשה לנחש לאיזה מעמד אני משתייך. העדפתי ללכת לבדי ולהרחיק כל מי שעלול לרצות להתקרב אלי, כפי שעשיתי מאז שלקחתי על עצמי את המשימה ההיסטורית . הייתה לי עבודה לעשות. לקחתי איתי את תיקי השחור ושמתי בתוכו כמה מן המגילות ואת השאר החזקתי בידי. ירדתי במדרגות שתיים שתיים המשכתי ללכת לכיוון השביל המתפצל ימינה ובסיבוב התנגשתי בדוב. או ככה לפחות הרגשתי. התנודדתי וכמעט נפלתי. הכאב החד של ההתנגשות גרם לי להרים את ראשי ולצעוק זעקת תדהמה ואיתי זעק גם הדוב, המום ממני כמו שאני הייתי המום ממנו. הסתכלתי לפנים וראיתי רק פרווה. פרווה חומה סמיכה כשל דוב, המכסה גוש שומן גדול. הסתכלתי למעלה והסתנוורתי מהשמש. חשתי כאילו התנגשתי שנית ועיני דמעו . הסתכלתי למטה ומיד סולק דוק הדמעות וראיתי מולי זוג נעליים ורודות גדולות שנראה שהורחבו אל מעבר למידות הרגילות כדי להכיל זוג רגליים גדולות למדי. "אוי.." אמרתי, מופתע מהניגודיות של מה שחשתי למה שראיתי. "אוי לך בהחלט" , אמר קול נשי חזק, גבוה מעל לראשי. “מאיפה צצת פתאום? ומדוע אינך מסתכל על הדרך, אתה עיוור?!” הסתכלתי לעבר מקור הקול . עתה הצלחתי להביט למעלה בלי להיסתנור . עמדתי מול אישה גבוהה מאוד עטופה במעיל פרווה שכיסה את כל גופה , אפילו את כפות רגליה. פניה נראו כאילו הדביקה עליהם פרווה. מה היא עשתה לעצמה..מוחי חיפש היגיון כלשהו למראיה המוזר. היא בדרכה למסיבת תחפושות או שהיא מסתירה מחלת עור נדירה ואיומה למראה. או שהיא סתם מטורפת. לא יכולה להיות סיבה אחרת לכך שתסתובב עטופה במעיל פרווה בעונה הזו של השנה. היא סקרה אותי מלמעלה למטה בעיניים קטנות בהירות. המבט בעיניה אמר שהיא יודעת בדיוק מה אני חושב עליה. “ אני מצטער, גברתי" אמרתי וקיוויתי בכל לבי שהיא תקבל את סליחתי ואוכל להסתלק במהירות. ”אני באמת מתנצל, אני פשוט מיהרתי ". היא נחרה בבוז. "המגילות שלך עפות ברוח". קיללתי וקפצתי לתפוס אותן. מגילה אחת דאתה ממש ליד אחת מאוזניה. היא תפסה אותה בקלות. היא הפכה אותה וקירבה אותה לעיניה "מה כתוב בזה”? שאלה. שכחתי לחלוטין את הוראותיו של המלך קסם למצוא לי שם ועיסוק בדויים וכדי להסיח את דעתה השבתי בקצרה: "היסטוריה". . היא המהמה משהו לא מחייב . נתתי לה לאמץ את עיניה בכתב העתיק, שידעתי שלא תוכל להבין, ואספתי את כל השאר המגילות בקפיצות באוויר ומתיחות ידיים. כשסיימתי התנשפתי,עייף אבל מרוצה. היא הביטה בי כחוככת בדעתה ואז התקרבה ושאלה: "איזו היסטוריה"? "נו, ההיסטוריה שלנו". רציתי לקצר את השיחה ולהסתלק משם אבל לא יכולתי לחטוף את המגילה ממנה. היא הייתה גבוהה ממני והחזיקה את ידה גבוה באוויר. נאלצתי לעמוד ולחכות שתיתן לי אותה. היא הייתה חשובה ועדינה מכדי להיאבק עליה. איכשהו, היא ידעה זאת. היא הנהנה בידענות "אתה מתכוון לדרקונים". כל ילד בעולמנו ידע על הדרקונים, גם אם הוא לא נולד למשפחה מלומדת. "כן, בין השאר". השבתי, מנסה להיות קצר וענייני אך גם לא גס רוח. קוויתי שתבין את הרמז. "אה, טוב, אז אני יודעת עליהם הרבה”, אמרה האישה-חיה, כאילו לפני רגע שאלתי אותה מה היא יודעת על הדרקונים ההיסטוריים של עולמנו הקדום. היא חייכה . לא השבתי לה חיוך. הייתי צריך את המגילה ולא אהבתי את החיוך שלה כשהיא מחזיקה אותה ככה, הרחק מהישג ידי. החלטתי לנקוט גישה יותר ישירה . “אני צריך את המגילה. תחזירי לי אותה". בבקשה". הוספתי. איך קוראים לך"? שאלה. נאנחתי ועניתי את האמת . לא מצאתי סיבה לשקר לה. "רופוס זה שם של מלומד", היא ציינה. "נכון, אמרתי, "ובגלל שאני מלומד אני קורא במגילות. ואני זקוק מאוד למגילה הזאת. תני לי אותה. אם אאבד אותה, המלך יכעס מאוד". "הא", אמרה , כאילו חשבה על כך ואז הנמיכה את ידה ונתנה לי אותה. לא התנצלתי שנית , עקפתי אותה והמשכתי לכיוון הגנים אך הצל הגדול שלה עקב אחרי. “ לא התכוונתי לעצבן אותך”, היא אמרה היכן שהוא מאחורי . הלכתי יותר מהר. ”אני מחבבת מאוד את הוד מעלתו קסם אדיר, כל מה שהיית צריך לומר זה שאתה עובד עבורו”. האצתי את קצב צעדי אך הצל שלה התחיל להתעמר מעלי עוד יותר מקודם.איך היא מצליחה ללכת כל כך מהר עם הנעליים שהיא נועלת? היא כמעט השיגה אותי. "אנחנו פשוט לא רגילים לראות, אה..” היא השתתקה פתאום, לא יודעת איך להמשיך את המשפט בלי לפגוע ברגשותיי וכיוון שחשתי מושפל ממעשיה קודם עצרתי ותקפתי אותה "לראות מה? זרים? מלומדים בחצר המלוכה?”כיוונתי אליה מבט יהיר , משימה די קשה בהתחשב בגובה שלה. היא רק הביטה בי ואז, כאילו הייתה בכך זכות גדולה שאמורה לפצות אותי , הושיטה את ידה ללחיצה. “אני פרווה". “זה ממש לא מעניין אותי" אמרתי בקור. המשכתי ללכת ונכנסתי לגן. היא המשיכה אחרי. “היי, חכה רגע” היא העלתה את הטון כעת וזמזום הדבורים נבלע בשטף מילותיה. "היית מעדיף שלא הייתי תופסת את המגילה ? כי אז היא בבירור הייתה עפה עם הרוח ומה היה אז עולה בגורלך ? אמרת שהמלך היה כועס עלייך, אז אני מנחשת שהוא היה כועס מספיק ומעניש אותך, אני צודקת? גם אם אתה מלומד, זה לא היה עוזר לך. זה ידוע שהמלך לא סלחן כלפי משרתים שמאכזבים אותו.” לא לקח לי הרבה זמן לחשוב על זה. היא צדקה. היא הצילה אותי. בפעם הראשונה באותו יום חייכתי. זה לא היה חיוך של אושר , אלא יותר כמו חיוך מריר של אדם שמודע לחצי הכוס המלאה של תבוסתו והוקל לו להשלים עם קיומה. “אז.. השתוונו?” היא שאלה בחיוך לבן מאוד יחסית לעורה החום הפרוותי. הזמזום נשמע עתה בחוזקה. פתאום קלטתי שהיא איתי, ב"גן המזמזם". זה היה מוזר כיוון שרוב האנשים שראיתי עוברים בגן היו משרתים שבלית ברירה היו צריכים לעבור בשבילי הגן כדי לבצע שליחות כלשהי וכשעברו בו היו חוצים אותו בריצה, כשידיהם מגוננים על פניהם , מפחד הדבורים אך עמידתה של פרווה הייתה יציבה וחסרת הפחד. "את לא מפחדת מהדבורים"? שאלתי, “לא, ענתה וחייכה עוד יותר , כאילו מקווה שזה יעצבן אותי ואולי זה באמת עיצבן אותי. "צפית שזה יבריח אותי מכאן, מה? אתה לא מכיר אותי. צריך הרבה יותר מדבורים כדי להפחיד אותי”. "אני בטוח", אמרתי.” זה בטח בגלל המעיל הזה שאת לובשת.” התיישבתי על אחד מספסלי האבן שמול המזרקות. “איזה מעיל"? שאלה פרווה. כשעמדה ככה מעלי, נראתה מאיימת בין שהתכוונה לכך ובין שלא. שאלתה גרמה לי לחשוש שעשיתי שגיאה איומה. יכול להיות שזה העור שלה? כדי להרוויח זמן למחשבה הוצאתי מתיקי את המשחה שרקחתי המרחיקה ממני את עקיצות הדבורים והתחלתי מורח אותה על זרועותיי. צפיתי כמה רגעים בגנן שחפר גומה ושתל בה זרעים.. "רוצה קצת"? שאלתי והושטתי לה את המשחה אך היא עוותה את אפה. "תרחיק את זה ממני ואל תחליף את הנושא". היא לא וויתרה לי. “ איזה מעיל בדיוק"? ”אההה.. המעיל שעלייך.” החלטתי להוסיף נימה מבודחת לנושא. "את מתוכננת לנשף תחפושות , או משהו כזה? כי אם כן, עשית עבודה מצוינת ב-”"בלהיוולד?” היא קוטעת אותי כמו רוח סערה "כן, אני מניחה שאתה צודק ואתה יודע מה? אני באמת נמצאת בנשף תחפושות. כל יום מחורבן שאני נמצאת בין אנשי החצר האלה ולא על איזה אי בודד. ובאמת יש לי פרווה של דוב ואישיות של דוב. זה מה שעוזר לי לשרוד כאן, בחברת אנשי החצר הערמומיים כמו שועלים. מה אתה יודע על החיים בחצר , קורא מגילות שכמוך? אין לך מושג איך כל יום אני נאבקת בכל מי שמסביבי בלהיראות שנונה יותר, מצחיקה יותר , בלהיות יצירתית יותר וחשובה יותר מכל השאר. כי ככה זה כאן, בחצר. אבל אולי לא בשבילך". נימה של קנאה התגנבה לקולה. "אולי אתה כבר השגת מעמד בטוח בחצר בגלל מה שזה לא יהיה שכתוב במגילות האלה שלך, שהמלך רוצה. אבל אנחנו, כל השאר, צריכים לעבוד קשה כדי-” בשלב הזה כעסי השתלט עלי וקטעתי את דבריה. “מעמד בטוח? איך הגעת למסקנה ששי לי מעמד בטוח בחצר? את רואה את האיש ההוא? “, אני מצביע על הכניסה לגן, שם הגנן סיים לשתול ממה ששתל ועמד עתה מול הגומה שחפר,כאילו ממתין שמשהו יתחיל לנבוט מתוך האדמה כל רגע. כבר כשהתיישבתי על הספסל וצפיתי בו, הייתי מוכן להתערב שלא מדובר במשרת אמתי. אף גבירה לא הייתה מטילה על משרתיה לשתול זרעים ב"גן המזמזם" כיוון שלא הייתה מסוגלת לעבור בו ולהינות ממנו וחוץ מזה, המשרת המסוים הזה היה כל כך שקט, כאילו הוא משתדל להיעלם ברקע. מי עוד יתאמץ כל כך כדי להיות בלתי נראה, אם לא שומר ראש סמוי מטעם המלך? "זה שומר הראש שלי, הוא שומר עלי מפני אנשים שעלולים לבקש את המגילות והמידע שנכתב בהם לעצמם". פיה נפער בתדהמה . “שומר ראש "? “אתה עד כדי כך חשוב”? "זאת לא הנקודה" אמרתי בכעס. הרגיזה אותי העובדה שהיא דילגה על הנקודה שלי וראתה רק את מה שהתאים לה לראות. "הנקודה היא שאני לא בטוח כאן יותר ממך. חשבת אולי שהמידע ההיסטורי שבמגילות הללו עלול להיות בעל ערך לאנשים נוספים מלבד למלכנו ? ואם אכן זה המצב, שכיר חרב או פולש כלשהו עלול לצוץ מעבר לפינה כל רגע ,לשסף את גרוני ולברוח עם השלל”. "אוך , נו באמת", אמרה פרווה "שלל.. אפשר לחשוב שמישהו יהיה מוכן להסתכן עבור חתיכת קלף ישנה. וגם אם הוא ירצה אותה , איך הוא בדיוק אמור לעבור את כל האבטחה ? כל הכניסות והיציאות מלאות בחיילי משמר המלך". "תתפלאי , אני אומר " יש לאנשים דרכים". לפתע השיחה מעוררת בי אי נוחות. אני רוצה לעבור נושא ולא להתעמק בשאלה כיצד מישהו יכול לרצוח אותי , להשיג את המגילות העתיקות ולהעבירן לידיים הלא נכונות בהצלחה. משתררת שתיקה וכשאני מסרב לפרט היא אומרת: "אתה צודק בדבר אחד, קורא מגילות . לא כל מי שנמצא בחצר ראוי לאמון”. הצורה שבה הביטה בי ואמרה את המשפט הזה הרגיעה אותי למרות שיכלה בקלות להלחיץ אותי עד כדי פאניקה. “ כנראה אני זכיתי באמון שלך אם סיפרת לי על המגילות . זה לא מובן מאליו שנפתחת אלי ככה, על המפגש הראשון שלנו. אם יש לזה משמעות , אני רוצה שתדע שאני כאן, אם תזדקק לי ושלא אספר לאף אחד כמה אתה והמגילות שלך חשובות".. לפתע אני מתקשה להביט בה , לקרוא אותה. אני מאוד מקווה שהיא אומרת את האמת, יותר כדי למנוע מעצמי לחוש כמו אידיוט אם היא משחקת משחק כפול ופחות מהפחד שהיא באמת מעוניינת ברצינות במגילות. באמת נפתחתי יותר מדי , ועוד עם אדם זר לגמרי.. מה חשבתי לעצמי? "אוקי"..קולי נטרלי ואדיש , כאילו לא אכפת לי כמה היא מתכוונת לזה. הרגשתי טיפש , תמים וטיפש. היא מעווה את אפה. הנה זה בא, התלונה שלה על הקבלה הפושרת שלי את עזרתה. אבל היא מפתיעה אותי פתאום. היא משתעלת ומתרחקת ממני כמה צעדים , עד שלוקחות לי כמה שניות לפרש נכון את המקור לתזוזות המוזרות שלה. “את לא סובלת את הריח של המשחה שלי, נכון?" היא מהנהנת. "אני לא יכולה להיות מטר ממך כשאתה מריח ככה. רציתי לומר לך עוד קודם כמה אתה מסריח אבל הייתי עסוקה בהתנצח איתך." פתאום אני מחייך. "טוב, זאת סיבה מצוינת למרוח עוד שכבה, את לא חושבת?" היא נותנת לי בוקוס קטן בזרוע ואז קופצת לאחור שוב. אני רודף אחריה עד לשערי הכניסה המתכתיים ושנינו נשענים עליהם , צוחקים כמו ילדים. ההשתובבות הייתה מאד לא אופיינית לי אבל לאולי רציתי להשתטות עם אדם זר, להיות מישהו אחר לרגע במקום רופוס הרציני והמסתגר. אולי הייתה זאת אנרגיית השמש על מצב רוחי או ההקלה על כך שעוד מעט אוכל להגיש את מלאכת התרגום שלי למלך קסם אדיר, דבר מה שהוא מצפה לו בקוצר רוח. או אולי זאת הייתה הרכות והרגישות של פרווה. חייכתי איה בהרגשה שאולי היא ואני נוכל להתחבר זה עם זה ואז היא שאלה : " מה בדיוק אתה עושה עבור המלך?” מיד הרצנתי. הרצון להסתגר ולהיעלם חזר. "אני לא יכול לספר”. היא פתחה את פיה , כדי לשכנע אותי לספר, ללא ספק , אבל קטעתי אותה לפני שתוכל להתחיל -"אני אשים עוד שכבה של קרם אם לא תתני לי לעבוד", היא עיוותה את פניה השעירות "אוקי , איך שאתה רוצה. לא באמת אכפת לי. אחרי הכל , זה הסירחון שלך". למה היא התכוונה? לעורי או לעבודתי? מעולם לא יצא לי לשאול אותה. “חוץ מזה אתה לא כזה חשוב שאבזבז עלייך זמן. יש לי דברים אחרים לעשות”. "אני מפקפק בזה", מלמלתי בשקט והתחלתי לשוב לספסל שלי אבל היא שמעה , כיוון שאמרה -”אתה עוד תראה” ואז עזבה אותי לזמזום הדבורים. אילו היה יורד הלילה "הגן המזמזם" היה מתרוקן מן הדבורים ומתמלא במבקרים: זוגות המבקשים את פרטיותם הרחק מעיני משפחותיהם, אצילים ממולחי עסקים הבוחרים לעשות במקום את עסקיהם והסתודדויות אסורות אחרות. אם זה היה המצב, לא הייתי נשאר כאן . בלילות , הגן ההפך ממה שהוא ביום, אך במצב הנוכחי הייתי רק אני, לבדי עם מחשבותיי והדבר התאים לי. הדבורים זמזמו את זמזומן העדין, עוסקות, כמוני, במלאכה עדינה ואינסופית. זמזמתי גם אני שיר לעצמי ואז התחלתי לעבוד. הוצאתי את המגילות והנחתי אותן בעדינות על שולחן האבן , מרחק של מרפק מהספסל עליו ישבתי והתחלתי לתרגם.
כאן הפסקתי את עבודתי כיוון שמישהו קרא בשמי. הרמתי את מבטי והסתכלתי סביבי. “רופוס"! זאת הייתה אריאנה שעמדה מרחק עשר פסיעות ממני, בכניסה לשערי הגן. היא הייתה לבושה בבגדי הכובסת הרגילים שלה- מדים לבנים ושחורים שהגיעו עד ברכיה ונעלי בובה קטנות. שיערה הקצר היה אסוף בקוקו קטן ותלתליה ירדו על עורפה, משווים לה מראה משובב מאוד. היא עמדה ונופפה לי בידה מעבר למזרקה. חייכתי וקראתי לה לבוא . אריאנה היססה , העיפה מבט של אימה בלהקת הדבורים ונענעה בראשה. "אין סיכוי", קראה. "בוא אתה אלי". העפתי מבט במגילות ובדפי התרגום שלי, עם כתב ידי הקטן והמוקפד. היא ידעה שאני מתלבט. "עדיין מוקדם" , קולה המתוק קרא אלי, " ומגדת העתידות מהר הצדפים עושה קריאה בכף היד לזוגות. תצטרף אלי ותחזור לעבודתך מצילת העולם אחר כך". היא חייכה ונראתה כה מאושרת עד שלא יכולתי להגיד לה לא. בנוסף לכך חשתי אשמה על שבחודשים האחרונים הזנחתי אותה. הייתי כה שקוע בעבודתי עד שצמצמתי את הבילויים המשותפים שלנו למינימום. היה לי מזל שאריאנה אינה כועסת עלי ונוטרת לי טינה בשל כך. נאנחתי בהשלמה עם גורלי. אפילו הדבורים ידעו שלמרות אהבתן לצוף מפרח מסוים , הן לא יכולות להישאר עם מתיקותו לנצח ושרק מי שלוקחת צוף ממספר רב של מקומות, חווה את החיים השלמים ביותר. עד לפעם הבאה, צוף, אמרתי למגילותיי בלבי, ואז אספתי אותם אל תיקי והצטרפתי לחוויה מאתגרת יותר של קיום -אני, מתנסה בחיי החברה של החצר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-8 חודשים gigi, Hill
אהבתי את אופן הכתיבה שלך.
את המסרים הגלויים והנסתרים שמועברים בטקסט.
את החיבור הקט בין שני זרים המחפשים זיקה של שייכות, קטנה ככל שתהיה. את המפגש שגרם להם לגלות מעט אחד את השניה.
אהבתי את מילוי התפקידים השונה כאן, בסיפור.
הצלחת להכניס אותי פנימה לעולמם.
את כותבת נהדר.
מחכה לפעם הבאה :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-8 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת gigi
יאא תודההה הילוש! איזה כיף לשמוע. את גם כותבת? המממ האמת שאני לא ממש מבינה אילו מסרים נסתרים או אפילו גלויים יש במה שכתבתי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-8 חודשים ובכן, שימי לב איך המילים שלך יוצאות החוצה ונתפסות אצל הקורא, להלן, אני- Hill
למשל;
מעמדות, כמשל למשחק תפקידים שבחיי היום יום שלנו חלקנו ממלאים באופן גלוי או סמוי.
הקשיים של פרווה למצוא את מקומה במערכת החברתית, ניתן להשליך זאת לכל מיני רבדים, במיוחד בפן הנראות שלה.
זה על קצה המזלג כי לא התכנסנו כאן לניתוח 'ספרותי' ;)
אני כותבת לפעמים גיבובים של רגשות :)
אבל בעיקר כותבת כתיבה אקטיביסטית, אידיאולוגית, רעיונית-סמי עיתונאית.
וגם זה באופן חלקי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-8 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת gigi
ואי לא חשבתי על זה חחח אני באמת צריכה להתייחס לפרטים הללו..תודה!
אשמח שתשלחי לי קטע שכתבת:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
