לנה דל ריי אייקונית. המוזיקה שלה זה בין הדברים הבודדים שגורמים לי להרגיש כמו מלכה. אנשים אומרים שבמוזיקה שלה יש מסרים שליליים, אולי טיפה התרפסות של האישה במערכת היחסים ואולי דווקא שליטה שלה ביד רמה, אבל זה בסדר מבחינתי. אתם מבינים, אני עוף מוזר, תמיד הייתי. לא בקטע בודד, תמיד מצאתי את החברות בכל מקום ותמיד אמצא, אני אדם עצמאי ואינטלגנטי ולכן מסתדרת בכל מקום. אבל אף פעם לא מרגישה שייכת. אין יותר מדי מה לעשות עם ההרגשה הזאת אבל לכתוב על זה באתר סימניה נשמע כמו רעיון נחמד. בכל מקרה, אני אסביר. אתמול בלילה ראיתי פרק של סדרה מצוירת (בוג׳ק הורסמן), סדרה לא ילדותית אך מצוירת. באחד הפרקים סופר על אמא בסיקסטיז שבעלה הרביץ לה. בפרק המשפחה נראתה מאושרת אך אחד הילדים מת במלחמה והמשפחה התפרקה. פרק לא פשוט אך תגובתי הייתה לא פרופורציונלית כלל. אתם מבינים, היה לילה ולי היה פחד מהחושך בילדותי המוקדמת ( נשאר ?) והייתי חייבת לשירותים אחרי הפרק. קמתי ופחדתי כמו שלא פחדתי בחיים שלי. כשהתיישבתי במיטה לאחר מכן פרצתי בבכי. המ. אין לזה סיבה ישירה. רק פחד. אני שונאת פחד. אני מפחדת מלהפסיק להכיר את עצמי. אני מפחדת מלהודות שאני באמת לא מכירה את עצמי. אני בעיקר אומרת על עצמי דברים, מכניסה למשבצות. בתור המוח המתמטי שאני, יש לי צורך בלתי נשלט לסדר את העולם. שלא תטעו, חדרי מזכיר את לבנון של ימים אלו, אך הבלגן סיסטמתי. החיים שלי הם בלגן סיסטמתי. הם בלגן ענק, אבל יש בו שגרה. אין תלונות בסופו של דבר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
