פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 803 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 5 שנים וזרח השמש גדי
וזרח השמש \ א. המינגווי.
מודה כי תבניות סיפורת מלחמתיות היו קשות לי מאז ומעולם. ד"ר לוין יעצה לי בזמנו לזנוח סיפורת שכזו. אך חברי אמרו שהספר חשוב מידי מכדי לוותר, שהוא מדבר על הדור האבוד שלאחר מלחמת העולם הראשונה. אחדים מהם אף השכילו להסב את תשומת ליבי שהצד היהודי שבי עלול לספוג מכה אנושה, סף הרגישות שלי לרמזים אנטישמיים מאוד גבוהה.
זה לא הניא אותי, אך חלפו להם חודשים רבים עד שהחלטתי שהגיעה העת לכך.
וכך היה.
הסקירה היא רשומה של חווית הקריאה. לא מצאתי אותה ראויה להיות ביקורת ספרותית.
היה זה בוקר מעונן. נ' שלי השכימה לפני. היא אמרה שתשוב במהרה. אבל היא תמיד אומרת כך.
היום נראה קצר להחריד ולא חשבתי לעשות דבר, לפחות לא דבר מיוחד.
החלטתי להמשיך לקרוא אך הייתי עייף מידי. לא ניסיתי להילחם בזה. ולכן כשעיניי עצמו נחתי. הייתה זו חזרה גנרלית, מדף לדף. פרק ושינה. ואז יקיצה.
לא הבטתי בשעון כי החורף מעולם לא היתל בי. אך כשחשבתי שנכון יהיה לדעת, השעה הייתה עדיין מוקדמת מידי, אם כי לא נותרו הרבה שמיים.
לא חשתי תחושת פספוס אף לא עצב , סיימתי כבר שני שליש ספר וזה עודד אותי קמעה.
החלקתי ידיים על הדפים שטרם נקראו ואלו שכן נחו להם בשלווה.
הזמן חלף מהר מידי כשלא קראתי וכשהילדים הגיעו כבר אבדה כל מחשבה עליו.
מאוחר יותר, שמענו את המעלית נפתחת, וכשהיא נכנסה היא חייכה, אחד מהחיוכים הגדולים שלה. חייכתי גם אני. היא שאלה אם הכל היה בסדר, אמרתי שכן. היא חלצה את נעלי העקב שלה ואני חשבתי עד כמה מגוחך זה לראות מושבניקית מנסה להעמיד פנים שהיא מישהי שהיא לא.
בחוץ כבר לא נותר דבר, אף לא ירח. ניסתי לחפש אותו אבל הוא כנראה קיפל עצמו לפניה. עם השנים התרגלתי לכך.
חייה של רעייתי כאוקסימורון בפני עצמו. ואילו חיי שלי.. זו שאלה פתוחה.
לאחר ארוחת הערב, ולאחר משא מתן עיקש כשהילדים הריחו את סוף היום, היא התקלחה.
הבטתי בספר ולא ידעתי אם אצלח את הבוקר. ההתקדמות שלי בעברית איטית מידי.
כשמצאתי אותה, היא כבר שכבה במיטה. הערב שוב התאחר מלהגיע.
היא קראה משהו מתוך הלפטופ האישי שלה. אני קורא מתוך נייר. היא טוענת שאני זן נכחד, אני לא מנסה להכחיש.
התיישבתי. ניסתי להמשיך לקרוא, אך היה לי מעט קשה. אולי הייתה זאת הנוכחות שלה. היא הייתה כמו נטע זר. התאפקתי מלצעוק כי בתוכי סערתי ואולי החרשתי מידי. התקדמתי, אך בצעדים קטנים. וכשחשתי מספיק בטוח שאני מאבד אותה, חשתי כי משהו מתעצם בתוכי עד שהייתי חייב להרפות. לחשוב מעט. להבין היכן מקומי. ואולי מי אני. אולי זה קצת פתטי ואולי הייתה זו לא יותר מאשר תחושה של החמצה.
הייתי עמוק בתוך שרעפיי. לא ידעתי בדיוק מה אני מרגיש. וכשהיא דיברה, חשבתי שאולי זה הגיע מבחוץ.
היא שאלה אם הכל בסדר, חשבתי על זה מעט ולא הוספתי דבר.
לא רציתי להדאיג אותה.
יצאתי לכיוון המרפסת.
הילדים ישנו, גם משהו בתוכי.
כשהבטתי בשעון השעה הייתה כבר מאוחר מידי מכדי לשוב, נזכרתי ברגעים ההם לפעמים סמוך לחצות הלילה, לאחר הגילוח כשאני לבדי , כשאני אוסף את הקפלים אל מול המראה.. מבין שכמעט ולא השגתי דבר בחיי, הדחף הזה שגרם לנו להתחתן מוקדם, להתברג בעבודה, ללמוד. להביא ילדים ואז עוד ילדים. להשיג הכרה. מעמד ..
מעמד .. עוד מילה אומללה כשלעצמה. הרי מהו מעמד, להרגיש עשיר כשאין לך כלום. לשאת שיחות חולין מדכאות ורק להביט אל עתיד משעמם וקודר. להרגיש שאתה חי אבל בעצם אינך קיים. לחזור לבית, לכתלים שסוגרים עלייך, לשמוע את הילדים, לצאת למרפסת ולארון ספרים. ולשוב שוב בחזרה.
לא יכולתי לחשוב על דבר נוסף אחר. היה משהו חורך בכתיבה של המינגווי שהציב בפני מראה. אולי הייתה זאת היכולת שלו לקרוא את החיים מנקודת מבט אבודה שכזו. ואולי זו הנטייה לאבד את עצמך או חוסר כל רצון לצאת משם.
במבט מפוכח הכרתי בחיים האלו, שגם אם על פניו נראים אומללים והרסניים, דבר חדש נבנה בהם.
העלילה לא הרפתה מתוכי. הרי מהו כאב? האם הוא הפיכחות שמגיעה לאחריו או ההבנה שלא משנה מה.. צריך להמשיך, להטביע את היגון בשמחה. בהוללות פרועה.
אני לא מכיר מישהו שיצא למלחמה וחזר שלם, ואם הוא לא פגוע פיזית אז הוא פגוע נפשית ואם לא נפשית אז משהו שם, גם אם לא נראה לעין ודאי נסדק , וזה רק עניין של זמן עד שיתפרץ וישבר. אין מתנות חינם, אין דברים טובים במלחמה ומי שחושב שבני אדם חוזרים ממלחמה בפיסה אחת, כנראה מעולם לא השתתף באחת כזו.
החיים אכזרים מידי.
וככל שהם אכזרים, כך העולם הגדול והרחב מכיל אותם, ואילו האדם סוגר עצמו מפניו, ביודעין או שלא, מתעטף בקירות ובביטחון שהוא בין המוכר והידוע. אך כובד השמיכות שהוא מטביע עצמו בהן, רק משחיר את קו הרקיע מעליו. עד שהוא עצמו שוכח עד כמה הוא זמני. וכל זה לצד הרחמים העצמיים והנטייה העיקשת לחיות את העבר, לחיות את ההישגים שהיו. לנסות ולהחיות אהבה שמתה, מבלי להבין שאי אפשר, שאת מה שאבד אין להשיב.
ואני שואל את עצמי, עד כמה אצילה במקרה הזה היא הגאווה שלא נשברת, כשדורות אבודים ממשיכים ללא הרף לנסות לקום לתחייה,
תרים את עצמם ולא פחות מאשר את דעתם.
המינגווי לא הרבה לכתוב מעבר למה שצריך, היה זה מוטל על הקורא האינטליגנטי לבדו שיבין לבדו את המשמעויות הנפערות. כי בין אם אתה גבר אימפוטנט או את זנזונת בת 34, הרבדים העמוקים נמצאים שם. הם נמצאים בתוכך. אתה לא סתם דמות, אתה דמות נעה והנופים הם חלק מהזהות שבך.
אהבה לא חייבת להיות קיקיונית ומרוחה כי אם אצילה, לדעת לוותר ולשאת בכאב.
לדעת לשחרר, כשצריך.
אתה דועך מיום ליום, הגזע שבך נסדק ורק הענפים הקטנים ההם שהם ילדייך ממשיכים לצמוח ולתת עלווה, איש אינו נותן דעתו עלייך, כאילו דבר שהיה הוא שיהיה, -
וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם.. [ קהלת ]
כשהבוקר האיר, וקרן שמש ליטפה את עפעפייה, חשבתי בליבי, יהיה אשר יהיה ..
לפעמים אני יודע שאלו פרצי אדרנלין קטנים שלעולם לא ימומשו. אבל עדיין כמה נחמד להתעטף במוכר ובידוע. ניגשתי אליה, חבקתיה חזק בזרועותיי. היא ניעורה ואני הרפתי ,
בכל יום ומחדש, לחשתי לה.. בכל יום ומחדש.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 5 שנים נהניתי מאוד לקרוא אותך. Rasta
-
לפני 5 שנים תודה יקר. גדי (ל"ת)
-
-
לפני 5 שנים בייבי סטפ גדי... חני
הבעיה שאנחנו תמיד רוצים יותר, עוד,שונה, אחר, מאתגר.
אני חושבת שככל שאנו גדלים עם עצמנו ובגיל אנחנו מוצאים
שדיוקים חשובים מאוד ולכן מנסים לדייק את עצמנו כדי שנהיה מרוצים
מהאדם הזה שמשתקף לנו במראה כל בוקר.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=112439
ברור שכתבת נפלא...
https://www.youtube.com/watch?v=sDRSs2rrZ8o" rel="nofollow">https://www.youtube.com/watch?v=sDRSs2rrZ8o
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 5 שנים לא יכולתי לבקש אחרת מכך. גדי
-
-
לפני 5 שנים וואו גדי, איזה עולם דימויים יש לך. Hill
עשיר, תופס, חכם.. לא מצליחה להמשיך לתאר.
מההתחלה, לאורך ועד הסוף, כל מילה תופסת, נוגעת.
איזו נקודה בחרת.. "להשיג מעמד, הכרה..",
כשחשבנו שהגענו לתבנית המושלמת בשבילנו, שעמלנו בשבילה ובאמת האמנו שהיא זו שאנחנו רוצים, שאנחנו זקוקים. ואז היא מתנפצת לשברים של שגרה, של מוכר, של ניכור.
"בכל יום ומחדש, לחשתי לה.. בכל יום ומחדש" - אחד המשפטים הכי יפים שקראתי לאחרונה.
וכמה משמעות הוא מביא..
אהבתי מאוד את כתיבתך גדי, אתה מוכשר ללא ספק.
ואני בטוחה שאני לא מחדשת לך דבר בכך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 5 שנים דרושות בחורות לעבודה קלה מהבית בשיחות וידאו עם לקוחות, שכר גבוה של 10,000-20,000 בחודש, לפרטים שלחו לנו אימייל whatzapvideotime@gmail.com אילןלוי44
דרושות בחורות לעבודה קלה מהבית בשיחות וידאו עם לקוחות, שכר גבוה של 10,000-20,000 בחודש, לפרטים שלחו לנו אימייל whatzapvideotime@gmail.com
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 5 שנים תודה רבה. אני מעריך. גדי
-
-
