שיר חדש מעכשיו.
קצת עצוב ומאוד אופטימי.
כמו שאני תמיד מנסה שיהיה.
ודיי ארוך, אז אם יהיה לכם כוח לקרוא עד הסוף:) האמת, חושבת שזה כדאי:)
רואה עקבות.
עקבות של דמעות.
הולכת בעקבותיהן,
להיכן הן מובילות.
רואה עקבות,
עקבות של דמעות.
לרגע מרפות,
לרגע דומעות.
הולכת בשביל,
שביל העקבות.
אל דרך לא דרך,
רצופה חוויות.
כאב שעבר בי,
כשלא הייתה חברה.
כאב שעבר בי,
מפגיעה ישירה.
כאב שעבר בי,
מאלף סיבות.
כאב שעובר בי,
וזולגות הדמעות.
שביל עקבות,
שביל אינסופי.
לאן הוא מוביל,
באופן סופי?
אולי לנתיב,
עולם שכולו טוב.
אולי הוא מוביל,
אל אושר זהוב.
ושם ינחם אותי,
בורא העולם.
ילטף וירגיע,
ויצביע לשם.
אל עבר השביל,
שביל של דמעות.
ויאמר ויסביר,
שהן יקרות.
יקרות מיהלום,
יקרות מפנינים.
כל דמעה שזלגה,
לי על הפנים.
כל דמעה אבן חן.
כל דמעה יהלום.
שאותו יהלום,
כמו כתר, ה-תום.
כמו תום ותמימות,
אל מול מציאות.
של ילדה שאיבדה,
את ממד המציאות.
של ילדה שבוכה,
של ילדה לא מובנת.
של ילדה לא שמחה,
שלא מאובחנת.
שלא מבינים,
עד כמה רגישה.
אותה הילדה,
שהפכה לאישה.
והכתר הזה,
את ראשו יפאר,
של בורא העולם,
לא כתר אחר.
ובכתר אלפי פנינים זוהרות,
אלפי דמעות.
של בנים של בנות,
ילדים, ילדות.
שלא התבגרו.
לא בגרו מעולם.
ולפעמים הם בוכים,
בוכים אל מולם.
בוכים בשקט,
או בוכים בקול.
בוכים על היום,
או בוכים על אתמול.
בוכים אל מול אנשים,
שלא שמים להם לב.
אל מול אנשים,
שלא יודעים על הכאב.
על הכאב
שאותו הם מסבים לאותם-
ילדים של הנצח,
שלא בגרו לעולם.
ובורא העולם?
הוא שומר את הדמעות.
שומר אותם לנצח,
כפנינים יקרות.
ובבוא היום הוא ייתן לכל ילד,
כתר פנינה שיכסה על הגלד.
על אותו הפצע, על אותו הכאב.
על אותה הדמעה ששרפה את הלב.
יחייך הוא אליו,
יחייך הוא אלי.
ואת כל הצרות,
הוא ייקח מעלי.
ויאמר הוא אולי,
שכל הדמעות לא נבכו הן סתם.
ובכוחן הקסום,
הביאו מרפא לעולם.
ובאותו העולם?
עולם שכולו טוב.
אוכל לבכות מתוך עצב,
אבל גם, מתוך אושר, שכולו זהוב.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
