תמיד כששואלים אותי, איפה אתה מתגורר? אם אני משיב שאני מתל אביב אז מיד אני מרגיש שאני מאבד את הייחודיות.
אהה, אתה משם. מקופסת הסרדינים הקטנה הזו.
אז אני משיב אחרת.
אני מתגורר בישוב קטן ורועש הנושק לים. זה נשמע.. מעורר יראה.
חוץ מזה, אני אבא, שזה החלק הדומיננטי בחיי.
אני חולק את חיי עם רעייתי. אפשר להגיד שאני לא בגדר אינדיבידואל, הזהות האישית מצטמצמת כשאתה נשוי. אתה פתאום חלק ממישהי.
אתה " היי גדי של נ' .. " או " אתה מוכר לי. אתה לא הבעל של נו איך קוראים לה.. ההיא מהאוניברסיטה.. "
אז אתה כבר לא לבד. אתה מבין שאתה שייך למישהי.
ולאט לאט עם השנים אתה מאבד את הזהות.
שולחים לך הזמנה לאירוע " נ' ובן זוגה " .
קשה להתרגל, אבל זה המחיר.
לפעמים אני שואל את עצמי אם לא כדאי לי להצמיד מדבקה לחולצה.
יש לנו ילד בן חמש. אבל אני אוטוטו נכנס לעשור השישי בחיי והיא מפגרת ממני רק בשבוע. אירוע הלידה היה אולי הרגע המרגש בחיינו. היינו נשואים מזה 24 שנה. ופתאום בן בכור, זה היה משהו בלתי נתפס.
כשהקטן החל לראות יותר גן ופחות אותנו.
הייתי כבר מספיק מבוגר כדי להחיל את הסמכות שלי אפילו על הגננת עצמה.
השנים חלפו אך בזמן שהילדים של החברים שלי גילו את נסתרי העולם ואת זהותם המינית, בני גילה לראשונה את ההבדל בין הצהוב של הלימון לצהוב של השמש.
הכל פתאום נע כל כך לאט.
ככל שאתה מזדקן, אתה מוקיר את הרגעים הקטנים האלו. אתה לא ממהר, אתה לא רוצה שהם יחלפו.
לאט לאט, בקצב הנכון.
כי בכלל, לאן כבר יש למהר.
מאזין, ברקע פכלבל. לוגם מעט יין לבן.
עוד מעט הירח יעטוף את השתיקה ומחר חדש יגיע.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
