"לפתע זקף ראש והביט בנו, העומדים סביבו, בת שחוק עלתה על שפתיו, מן חיוך של תימהון, כמו שחייך בבוקר על היותו מסוגל לרוץ עם כולם את ריצת הבוקר עד תומה: כל כולו פליאה על דרכיו הנסתרות של הגורל. "יש לי ילד סַבּרֶה" הוא אמר "סבּרה כמה אלה" והוא הורה על כמה מאתנו. "הוא יהיה כמו הילדים שגודלים פה מהתחלה. הוא ידבר עברית כמו שהם. הוא לא ידע שום שפה מחוץ לארץ, רק עברית, וישיר את השירים שלהם. פה בארץ זה מקום טוב בשביל ילדים לגדול. יוצאים יפים יותר, בריאים יותר, חזקים. לילד שלי אני לא אקרא את השמות המחורבנים האלה מחוץ-לארץ, לופו, שמופו, ברקו, שמרקו. אני אתן לו שם של סבּרה, מהשמות החדשים האלה, לא שם של מסכנים. איזה עולם משוגע, בחיי, שיש לי ילד סברה. אני יגדיל אותו כמו הילדים האלה, היפים החזקים, שהוא יתאים למדינה הזאת. שהוא לא יהיה חרא כמו שאני."
מתוך 'התגנבות יחידים' (עמ' 596).
מאת יהושע קנז (2 במרץ 1937 – 12 באוקטובר 2020)
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה