מן השובע הירוק והמוסתר של עין גדי
חזרנו לעיר הקשה. קראתי לך רג'ה,
על שם נחל הערוגות ועל שם הערגה.
חזרנו אל חדרנו הריק שכבר הושכר לאחרים
על הרצפה מזרן קרוע וקליפות תפוז
וגרב ועיתון ושאר סכיני לב.
מה למדנו בעין גדי? לאהוב במים.
מה עוד? שההרים יפים יותר בהתפוררם.
הבטנו עוד פעם מן החלון המקומר
ראינו את אותו העמק יחדיו, אך כל אחד
ראה עתיד שונה, כשני מגידי עתידות
החולקים זה על זה במעמד רציני ודומם.
יום אחר שעזבנו כבר עברו אלפי שנים
פתק הנייר שכתוב עליו "מחר בשבע
באותו המקום" הצהיב מיד והתקמט
כפני ילד שנולד זקן.
(חזרה מעין גדי/יהודה עמיחי).
חברה קרובה שלי בישרה היום שאמא שלה נפצעה. אני לא יודעת להגדיר אם "קשה" או "קל", אבל זה נשמע רע. זאת חברה שהיא כמו אחות בשבילי, והלב שלי נקרע כששמעתי את זה. כל כך רציתי לומר משהו מעודד, משהו שיחזק אותה, אבל אני חברה גרועה ואין לי מילים כאלה. היא זאת שתמיד יודעת מה לומר.
כשחזרתי הביתה הפתעתי את עצמי והתחלתי לבכות. לא קרה כבר הרבה זמן. ובראש שלי הדהדו המילים שלה, שזה היה מפחיד, לראות את אמא שלה חסרת אונים, והרגשתי שאני חייבת לעשות משהו אבל אין לי, הכל אצלי ריק. ובסוף כתבתי לה וניסיתי לעודד אותה אבל זה היה נראה כל כך עלוב לעומת כל מה שהיא נותנת לי בכל פעם שאני זקוקה לה, ובכל זאת היא אמרה תודה והרגשתי שהיא מחבקת אותי טלפונית וזה רק הרגיש גרוע יותר. ובגלל הריחוק החברתי המקולל הזה אני מרגישה מוגבלת, אני לא יכולה לבוא ולעזור איכשהו פיזית (גם אם הייתי יודעת איך).
אז הכרחתי את עצמי להירגע. נכנסתי לכאן. ניסיתי לקרוא משהו שיקח אותי רחוק וישכיח ומפה לשם הגעתי לשיר הזה של יהודה עמיחי ודמיינתי את החדר, עם קליפות התפוז, המזרן הקרוע והגרב, ומשהו בי נרגע. בלי סיבה אמיתית, אני חושבת, מלבד משהו לדמיין שהוא לא חוסר אונים.
אמא שלי שלחה הודעה סתם פתאום ושאלה אם הכל בסדר. יש לה אינטואיציה לא מהעולם הזה ואני בטוחה שאם היא הייתה צריכה לעודד מישהו היא הייתה יודעת בדיוק את המילים הנכונות. לא סיפרתי לה כי היא בעבודה וזה לא נראה לי מתאים. וכשהיא תגיע הביתה היא בוודאות תראה שקרה משהו כי אי אפשר להסתיר ממנה אבל אני שוב לא אדע מה לומר ואיך.
מכל הדברים שהינני, אני חושבת שלהיות חברה גרועה זה הכי נורא.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
