צוק
עמדנו בקצה צוק. מולנו נוף שהיא היתה קוראת לו אחר כך עוצר נשימה. הדבר היחיד שעצר את נשימתי הוא העלייה הארוכה והאויר הדליל לאחר שלושה ימים של טיפוס. כבר שנה שהיא גוררת... לא, לא שנה אלו כבר שנתיים! שנתיים שאני נסחב אחריה, כמו סחבה. אבל כזו שלא מחליפים, לא שוטפים, מנקים, מכבסים וממשיכים שוב. לא סחבה כזאת, אני אחד, סופג עוד ועוד.
בסך הכל אין מה להתלונן, שנתיים שאני רואה עולם, ממש ככה, רואה עולם. התחלנו מאיזה גג חמש דקות הליכה מהחדר שלי, הנעים, על ארבע קירותיו החלקים, עם חלונו הצר הפונה לחומת החצר הגבוהה, עם אורו הקר של הפלורסנט, עם המיטה שכבר קיבלה את צורתי. בהתחלה לא ממש רציתי, היא התעקשה, אמרה שיעשה לי טוב. לא האמנתי לה. אני עדיין לא מאמין לה. טוב, אולי קצת, לא צריך להיות כפוי טובה. היא לא גררה אותי שנתיים מהאוזן… כן מהאוזן, רק מהאוזן: כמה שהיא דיברה, עוד ועוד ועוד, על מה היא לא דברה, לא יודע. אני מניח שהיא רוקנה עלי את מכסת המילים שהקצה לה האל. בסוף השתכנעתי, חמש דקות הליכה, מה כבר יכול להיות. ובאמת לא היה כלום: עלינו על גג שהיא אמרה שהיא מכירה, צפינו בעיר מלמעלה, לא היינו במקום הגבוה ביותר. לא זוכר אם הפעם הראשונה היתה בערב או בבוקר, כי אחר כך היו עוד המון פעמים וראיתי את העיר מחליפה צבעים. תמיד עמדנו באותו מקום וכמו מצלמה קבועה שמצלמת פעם בכמה זמן תמונה, ככה העיר נראתה לי. פעם מעוננת, פעם שטופת שמש, ערפילית או זכה. וואו! כנראה שהיינו שם כמה חודשים כי אני יכול ממש לראות אותה משתנה.
בין כל המילים היא ספרה לי שהיא "סטודנטית נצחית המשלבת פרקטיקות מעשיות עם לימוד תאורטי עם דגש על מקרים שהחברה מגדירה קשים". היה לה חשוב להגיד שהחברה מגדירה ולא סתם מקרים קשים כדי להצדיק את העובדה שאני הפרקטיקה המעשית שלה. אולי רצתה שארגיש יותר בטוח בחברתה, שהיא לא מתייגת אותי, שאני בסדר.
העיר לא הספיקה לה. ביקשה שאסע איתה לאיזה רכס קרוב, נקודת תצפית יפה שהמדינה סדרה, שאנשים יוכלו להתבונן. עם שילוט הסבר על מה רואים ונוף, הרבה נוף. היינו עומדים שם זה ליד זה. לפעמים הייתי בוטש קצת בקרקע, כנראה מנסה להפריע למבט היציב והבולע שלה בנוף. היא לעומת זאת היתה ניצבת אל מול זה דמומה. דמומה זה לא תיאור טוב, דהומה הולם יותר. היא לא הצליחה להכיל את כל מה שראתה. זה היה גדול, גדול עליה. נפעמת רצתה עוד ועוד מזה. אולי העבודה עם אנשים שהם בסך הכל יצורים קטנים ועלובים, בוודאי אל מול הטבע הענק, אולי העובדה שחיפשה איזה ריגוש כי אותנו היא כבר פתרה, אולי משהו אחר.
עכשיו אני יודע שהיא היתה מכורה. מכורה לנוף. מכורה במובן המלא, הרגשי, העמוק. אחרת איך אפשר להסביר שנתיים של מסע המתחיל בגג בניין עירוני, מסתיים בשלושה ימי טיפוס ועובר דרך רכסים, שרשראות הרים, צוקים, מפלים, שבילים צרים, גשרים מתנדנדים ועמידה ארוכה ונדהמת עם כל פסגה גבוהה יותר עם כל מרהיבות חדשה. וזה היה נגמר. היינו עולים לתצפית התורנית מהאכסנייה שלנו, יום אחר יום היתה גוררת אותי בבוקר, מעלה לשם, צופים בשקט, חוזרים בערב. עד שבערב אחד היתה אומרת מחר נחזור הביתה. וגם עכשיו כשאני מפרט ומספר נהיה ברור לחלוטין שהיא לא יכלה להתנגד לזה, כי המרווחים קטנו, כי ההפסקות במוסד התקצרו. וגם, כן, גם הסיפוק מהנוף התקצר. יותר מהר "מחר נחזור הביתה", יותר מהר מצתה.
עמדנו בקצה צוק. היא לא סובבה את הראש כשדחפתי אותה למטה לתהום. היא לא צעקה, לא הופתעה. אני מניח שהיא פשוט גמעה את כל שתחתיה פעם אחת אחרונה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
