הוא היה שם. סתם ככה על הכביש, לא ממש מנצנץ. אבל שם. קורץ. ממש צמוד לשכבת האספלט. שקל. אחד. הוא הביט בו והוא לא ממש הביט חזרה.
מרחק חצי מטר ממנו הוא עמד, כאילו מבלי משים, פוסע ואינו פוסע לעברו. מהסס. שמא מישהו עוד אחר מבחין בו?
היא בחנה אותו... כן... היא בחנה. הוא שם לב אליה. יושבת לה בספסל בתחנה ומבטה עולה מעל צג הפלפון שבידה.
הוא לא ידע מה יהיה המעשה החכם, בייחוד לאור עובדת הטלפון הלא טפש שבידיה שעלול לתעד הכל.
להרים את השקל האחד? בכל זאת, רק אחד... ומצד שני... עוד אחד. וממילא הוא שם, לבד...
הוא נסוב על עקביו ובתנועת תם הניח את רגלו עליו...
הוא זכר את המסטיק הישן שתחת נעלו, והודה לעצלנות ולשכחה שהותירה אותו עדיין שם מחובר בחוזקה אל תחתית הסוליה. הוא נסוב שוב על צירו, כאילו ראה משהו שלא שם לב אליו קודם לכן, וניסה להתמקד בו שוב - עודו מנסה לדוג את השקל השובב אל תוך מלכודת הגומי בנעלו.
הוא חייך חיוך של ניצחון כשהוא חש בו תקוע שם, כמו אבן, תחת רגלו.
הוא פסע בזהירות אל הספסל בתחנה, מרחק שלוש פסיעות ממנו, וצלע בעדינות על רגלו, מבלי להפיל את השלל.
התיישב, מתוסכל כלפי חוץ, ושיחק עם כף רגלו כאילו נתקע בה דבר מה.
היא הייתה עכשיו לידו, עדיין עסוקה בשלה. מבחינה או לא מבחינה בו... תהה.
יש לך אבן בנעל? שאלה פתאום, והוא הביע כולו פליאה על עצם הרעיון והרים את רגלו לראות מה וכיצד חיבל את סולית נעלו.
איזה קטע, אמר בקול. תראי איך זה הגיע לשם...
עמוק בתוך מסטיק ישן הייתה נעוצה חתיכת אבן קטנה שהתחפרה לה עמוק בין החריצים, ואילו השקל נחרץ היה להשאר על הכביש, מנצנץ מעט. קורץ.
הוא חילץ את האבן בכוח והביט אל השקל השובב.
היא הביטה בו. היה צריך למצוא סיבה לקום עכשיו חזרה ולצאת למסע דיג מוצלח יותר.
- קו 18 עבר כבר?
- לא יודעת... ענתה. אני גם מחכה לו. לאן אתה נוסע?
עכשיו הסתבך. הוא לא התכוון לעלות על קו 18, אלא על 14. והיות והגיע לתחנה בריצה עשר דקות קודם לכן והתדפק על דלתות האוטובוס והפיל תחנונים ועוד מיני תפילות וקללות למען יעצור נהג קו אוטובוס 14 את רכבו ויפתח את שערי הרחמים, והיות והיא נכחה שם ואף הרימה קולה לנהג העברין שנסע וברח מהתחנה - הרי שלא יוכל להתחמק מהמלכודת שחפר במו ידיו.
- לא רצית לעלות על 14 קודם?
הוא חש כיצד הוא נופל מטה אל הבור העמוק... הצלילה הייתה ארוכה. כוח המשיכה כאילו נעלם, והוא ריחף באוויר, נהנה לרגע משהות בחוסר כבידה.
- הוא לא נוסע בכלל לכיוון ההפוך? הוסיפה לשאול, נועצת עמוק את אצבעותיה בפצעיו הפתוחים, והוא חש את עוצמת החבטה בקרקע הקשה. לרגע כאילו איבד את ההכרה וישב מולה מבולבל.
היא נעצה בו את עיניה הגדולות.
חמודה, חשב לעצמו... בטח יש לה חבר...
הוא גמגם משהו לא ברור ואז עשה עצמו כמופתע - זה היה 14? חשבתי שזה היה 18... ואני רצתי כמו מטורף...
היא צחקה לעומתו.
- אתה מצחיק, קבעה וצחקה, והוא שמח למשמע המחמאה.
- טוב... אני...
- מצחיק מוזר כזה, כאילו FUNNY, הוסיפה ואמרה.
לכך הוא היה רגיל יותר. מוזר. לרגע הרגיש פחות מוזר עד ששוב קיבעה אותו במוזרותו.
- אני איילת, אמרה בלבביות. ואתה?
- אייל
- איזה קטע, אמרה. זה די דומה. מצחיק.
- מוזר!? שאל כדי להבהיר.
והיא צחקה בתגובה.
ואז דממה.
היא שתקה, והוא שתק.
רצה להמשיך בשיחה אך לא ידע איך. רצה לשאול למשל איך קוראים לה - כי מרוב התרגשות שכח ואז נזכר ששמה דומה לשלו ולאחר שניסה את איילה שינן בראשו ששמה הוא איילת. רצה למשל לשאול אותה בת כמה היא, אך התעמק יותר בניסיון לנסות לחשב לעצמו את גילה, לפי מראה פניה, ותלבושתה. הוא רצה לשאול אם היא כל הזמן נוסעת בקו הזה - וזו לעניות דעתו הייתה השאלה החשובה ביותר - שכן אז ידע היכן למצוא אותה בתום השיחה. אולי אז יעז לשאול אותה... לא... חשב, יש לה חבר.
מבטו נדד. הקסם כאילו פג, והוא הרגיש שהוא החמיץ את הרגע...
השקל קרץ, והוא קם הפעם נחרץ, וצועד בנחישות, פשוט יגש אליו, יתכופף וירים - ולא אכפת לו מה חושבים על אנשים שמתכופפים לשקלים...
- מה האוטובוס הגיע? שאלה לפתע, והוא בתגובה נעצר.
- לא... לא יודע. אולי.
- קמת כאילו...
- אהה... חשבתי שראיתי משהו מתקרב, אמר ועשה עצמו כמשקיף אל האופק מעל סיפונה של אוניית קרב.
- אתה רואה משהו?
הוא ניסה לעשות את שני הדברים באותו הזמן. נעלו נחה על השקל הארור, ועיניו ננעצו מעל הערפיח וניסו לראות מהו אותו רכב גדול שהתקרב אליו.
- הנה האוטובוס מגיע, התלהבה וקמה לעומתו.
- זה קו...
- או שלא מגיעים אוטובוסים, או שמגיעים כולם.
אל התחנה זחלו שני אוטובוסים מעוטרים בלוחיות מספרי קוויהם - 14 ו- 18 כל אחד בנפרד...
- קו 14... מלמל בשקט.
-הנה קו 18 שחיכית לו, אמרה ועשתה דרכה אל האוטובוס שנעצר.
הוא עמד מבולבל, ורגלו מנסה ללכוד את השקל הארור בשארית המסטיק הישנה שבסוליה, והוא עומד על הכביש, ובינו ובינה רק עומדת ההחלטה...
הוא חמוד ותמים כזה, חשבה - והיא אהבה כאלו - ביישנים שהולכים לאיבוד עם עצמם - הוסיפה לחשוב ולא אמרה דבר.
הוא השתהה.
היא הביטה בו מחייכת. ידעה שהוא מפוחד, וסימנה בידה, בעודה עולה על המדרגות.
- אני צריך א... נזכרתי שאני צריך...
- טוב... נתראה, אמרה.
על פניה נחה ארשת אכזבה, ותמונת פניה זו נחרטה בו כשנכנסה אל תוך האוטובוס ונעלמה מפניו.
שני הרכבים המעשנים פלטו את עשנם בחוסר סבלנות מופגן.
לעזאזל - חשב. הכל בגלל השקל המחורבן הזה, והוא בעט בחוזקה על הכביש, תנועה שלא עזרה במאומה ורק חיפרה עמוק יותר את השקל בתוך כביש האספלט.
אתה עולה? רטן הנהג מקו 14 שהמתין לו רק משום שהכיר אותו.
קו 18 סגר דלתותיו והחל לנסוע לאיטו... ונהג קו 14 גם הוא התייאש ועקב אחר ענן העשן שלפניו.
השקל הארור!!! בגללו שכחתי לשאול אותה מתי היא שוב כאן... והיא הרי נסעה!!! זעק בראשו.
ואז עשה מעשה!
הוא רץ כפי שלא רץ כל חייו, בשיא יכולתו ובשיא מהירותו, וכל כולו מאומץ.
ראשון עצר קו 14, שחשב שהתחרט ופתח דלתותיו לרווחה. הנהג המופתע רק ראה אותו רץ, חולף על פניו במהירות וממשיך קדימה אל האוטובוס שנוסע לפניו.
הוא רץ בכל כוחו - מהר יותר ויותר ואל קול צעקותיו לנהג לעצור הצטרפו צפירותיו של הנהג השני מאחור.
הוא הבחין בה, מביטה אליו מהחלון - עוד טרם התיישבה וראה שהחלה אף היא לצעוק לנהג לעצור.
הוא דפק בחוזקה על פח האוטובוס, ולא ויתר, רץ ורץ בכל כוחו עד הקצה...
לבסוף נעצר.
נהג האוטובוס פתח את הדלתות והביט בו מתנשם.
תעלה כבר! זירז אותו והוא שלח ידו לעלות כשהשתתק שוב בראותו אותה באה אליו.
הרגל כאבה לו מאותה ריצה. משהו היה תקוע לו בכף הרגל והוא שלח ידו אליו.
אתה עולה? שאלה אותו.
הוא השיב את ידו חזרה, מופתע - ובידו השקל.
- נפל לך שקל? שאל אותה מתנשם.
- רצת בגלל זה? שאלה.
ליבו הלם. כולו מזיע, טובע ומאבד שליטה.
- אנשים! אין לי את כל היום! זעם הנהג בחוסר סבלנות. או שאתה עולה או שאתה יורד.
- רצת בגלל זה??? שוב שאלה.
- לא, ענה בשקט, וירד מהרכב, משחרר אותו לנסיעה.
עכשיו היה זה סופי.
הוא נסע.
והיא נסעה.
והוא נותר מרחק חמישים מטרים מהתחנה...
הנהג של קו 14 צפר לו לעלות.
הוא חיכה לו, כאילו ידע שיובס.
- היית נוסע איתו וזהו, העיר הנהג, וזרה מלח גס על נשמתו העדינה הפצועה.
יום עבר ועוד יום. הוא היה שם - בתחנה. מחכה.
הוא לא ראה אותה. לעתים חיכה יותר מאוטובוס אחד, לפעמים איחר או הקדים בכוונה. ניסה לשער מתי תעבור - אך לשווא.
כבר היה מיואש.
ואז, ביום הרביעי - לכד את עינו דף אחד, שאולי אף היה שם ביום הקודם ולא שם לב אליו כלל.
וכך היה וכך נכתב:
"ביום ראשון,
בתאריך ה- 19/10,
סמוך לתחנה זו נמצא שקל.
בודד.
אחד.
והוא לא רוצה להיות לבד..."
ליבו פעם בחוזקה.
למטה, בכתב יד - שמה היה חתום שם - איילת, ולצידו מספר...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
