הילד בן החמש, שחיפש ברחובות הנטושים אוכל להוריו, עצר למשמע צעדים שהתקרבו בסמוך אליו. גשם קל כיסה את גופו הזעיר, והוא סובב את ראשו לאחור בניסיון לאתר בעיניו מאין מגיע הקול. ואז ראה אותם. הם עמדו במרחק של כמה עשרות מטרים ממנו. זוג אנשים שעלטת הרחוב העמומה הסתירה את פניהם. הילד הרגיש שדמעות מפלסות מבעד לעיניי השקד החומות שלו וצונחות בצניחה חופשית על לחייו. אימו ואביו הורו לו, שאם יראה ברחוב אנשים זרים שאינו מכיר, יברח הרחק מהם כל עוד נפשו בו. הילד הינהן והבטיח להם שיעשה כן. אך עכשיו נדמה היה לו שכל איברי גופו קפאו והוא רצה להימלט מהמקום בזעקת שבר.
כשהחל לגרור את רגליו מעל פני הקרקע, כבר היה מאוחר מדי. הוא הרגיש זוג ידיים נוקשות גוערות סביב צווארו ומפילות אותו על הישבן. הילד, שהמשיך לבכות ללא קול, נשא את עיניו חסרות האונים לעבר החיילים. "הייל היטלר!" ירו בתיאום מושלם את הדברים כאילו היו חצי רעל. הילד, שלא ידע לדבר אף לא מילה אחת בגרמנית, הוציא מכיסו האחורי פרוסת לחם קלוי והציע אותה לזוג האנשים שעמדו מעליו. "קחו, אתם מוזמנים להתכבד..." מלמל בעברית רהוטה.
האיש שהפיל את הילד לפני שניות מספר, לקח את פרוסת הלחם מידו הקטנה והחיוורת של הקטן ואז, בתנועת יד חדה, זרק אותה לעבר שלולית בוץ בקצה השני של הרחוב. הילד השפיל את מבטו, אך לא אמר דבר. הוא תיכנן להביא את הלחם להוריו. הוא רצה להפחית את רעבם, וחיפש שעות ברחובות הקרים במאמץ כביר עד שמצא את אותו פת לחם.
החייל סטר בלחייו והמשיך לצעוק דברים לא ברורים בגרמנית. הדמעות המשיכו להציף את פניו של הילד, והוא השתדל בכוח לגרש את הכאב. שניהם המשיכו לסטור ולהטיח אגרופים בגופו השברירי.
הוא חשב בפעם האחורנה על אימו ואביו, על כמה שאהב את שניהם, על כמה אסיר תודה היה שטיפלו בו ולימדו אותו דברים חדשים מאז אותו היום שנולד. אלוהים, אנא רחם על נשמתם. חשב. כעבור דקות אחדות הקיץ חיים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
