כסף לאוטובוס
מאת צביקה אלון ©
חיכיתי בקינג ג'ורג' לאוטובוס מס' 25, בדרך ל"כותרת", ביה"ס לעיתונאות ולתקשורת שבו למדתי.
"סליחה," שמעתי לצידי קול רך ונעים, מבוייש מעט, "אולי תוכל לתת לי כסף לאוטובוס?"
בספרים כתוב "נשימתו נעתקה..." - זה בערך מה שקרה לי כשפניתי לעבר הקול. ראיתי מולי תיכוניסטית, תלמידת כיתה י"א או י"ב, בתלבושת אחידה - חולצה לבנה עם הסמל של בי"ס 'אליאנס', מכנסי ג'ינס, סנדלים תנ"כיים - מדהימה ביופייה. היו לה תלתלי אגוז חומים-אדמדמים ארוכים, עיניים ירוקות ענקיות, פה חושני ועור בצבע המוקה. היא חייכה לעומתי בביישנות מעורבת במבוכה, והבחנתי שבלחיה השמאלית הופיעה גומת חן. סימני נשיות ראשונים רק החלו לפרוץ מגופה, מרמזים ומבטיחים כאחת.
"כסף לאוטובוס? אין בעיה... כמה את צריכה?" שאלתי והרגשתי גל חום עובר בגופי ובראשי ומציף את פניי.
"נסיעה רגילה, שתי שקל ושמונים," אמרה התיכוניסטית בטבעיות, בעברית שגוייה, ומיד הוסיפה והסבירה, מתנצלת משהו, "שכחתי את הארנק שלי בבית, ברמת-אביב."
חיפשתי בכיסיי בקדחתנות. לשמחתי מצאתי שלושה מטבעות של שקל. העובדה שבעצם הכנתי אותם מראש לטובת מכונת הקפה בביה"ס, פרחה לגמרי מראשי.
"קיפ דה צ'יינג'," אמרתי בנון-שלנטיות כשהושטתי לה את הכסף.
היא צחקה - בספרים כתוב "צחוקה היה כצליל פעמונים..." - ומיהרה לעלות לאוטובוס מס' 24 שעצר באותו רגע בתחנה.
המחשבה הרלוונטית והמתבקשת על פער הגילים בינינו - אני עברתי כבר מזמן את ה- 40 - כמו גם העובדה שהייתי נשוי ואב לשני ילדים, אלה כלל לא עלו במוחי, כשחיכיתי לה למחרת באותה תחנה.
ושוב חיכיתי ביום שלאחריו. ועוד יום אחד. ועוד יום...
חיכיתי בתחנת האוטובוס במשך שבועיים, כל יום בין חצי שעה לשעה. הכנתי לעצמי בכיס מלאי של מטבעות, והייתי מנהל עם התיכוניסטית היפהפייה - רק בדמיוני כמובן - שיחות הכרות רומנטיות, מלאות שנינות והומור מצדי.
ואז, אתמול, בתחנת האוטובוס בקינג ג'ורג', שמעתי שוב את אותו הקול, את אותה השאלה:
"סליחה, אולי תוכל לתת לי כסף לאוטובוס?"
לקח לי שנייה לעכל את ששמעו אוזניי ואז הסתובבתי בחטף, כנשוך נחש.
התיכוניסטית היפהפייה עמדה מטר ממני, גבה אלי, ומולה ראיתי גבר כבן 45, מזיע וסמוק פנים, מתחיל לחפש בבהילות בכיסיו...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
