פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 291 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 6 שנים ו-4 חודשים שתיקה פראשה
שתיקה
ראשון בבוקר, כולם חוזרים לאוניברסיטה אחרי סוף שבוע בחיק המשפחה. האוטובוס היה מלא יותר מימי ראשון רבים אחרים. ישבתי באחד המושבים הקדמיים לידי החלון, לידי על המושב ישב הילקוט השחור שלי.
כשהאוטובוס נעצר בתחנה האחרונה של העיר, בתחנה שלו, לרגע חששתי שהוא לא יהיה שם, אבל הוא היה. ראיתי אותו בין כולם מתכונן לעלות. עיניי בחנו אותו מכף רגל ועד ראש, עליזות פשטה על כל גופי כאור בוקר חדש ולבי ריחף כפרפר בין שיחים. עוד רגע הכול יחזור לקדמותו.
מיום חמישי בבוקר לא שמעתי ממנו כלום. שום צלצול או הודעה. יומיים עברו עליי כאלף שנים, חיכיתי לשמוע ממנו משהו. אבל שום דבר לא קרה.
בתוך שתיקה חדורת מתח הרגשתי כאילו הייתי במבחן. כמה פעמים הוא פתח בשתיקה האיומה הזאת, התעלם, התרחק, גרם לי להרגיש אשמה, התייסרתי, נכנעתי, ביקשתי סליחה, התחננתי, התפייסנו, חזרנו... ושוב חזרה השתיקה?
הפעם, הבטחתי לעצמי לא להיכשל במבחן השתיקה. לא שלחתי לו שום הודעות, שום בירור, שאלה, פיוס, חנינה... כאילו לא אכפת לי בכלל.
והנה הוא עמד שם, ליד הנהג, הוציא את הארנק מהתיק, שילם, החזיר את הארנק ופסע פנימה. החשש חזר לקנן בי. הוא התקדם לעברי. נשאתי את עיניי אליו, מנסה לנחש מה הוא הולך לעשות. הוא יודע בדיוק איפה אני יושבת. הוא תמיד יודע.
לפתע, רגע לפני שהוא מגיע אליי, מישהו קורא בשמו. הוא מסתכל אל הצד השני, מחייך, ומתיישב ליד בחורה.
לבי נמחץ כאילו צער כל העולם הוצף בתוכו ודמעות נקוו בעיניי. מה הוא לא ראה אותי? לא רצה לראות אותי? שכח ממני? רוצה לשכוח ממני?
מה הוא רוצה עם השתיקה הזאת? למה הוא חותר?
נקלעתי לתהום של כעס. הפעם, אני לא הולכת להישבר ויהי מה. הפעם אני הולכת לנצח, לפחות בפני עצמי. אם אני לא מכבדת את עצמי אף אחד לא יכבד אותי. הוא רוצה שתיקה? הוא יקבל שתיקה.
כשהאוטובוס הגיע לאוניברסיטה ונעצר בתחנה, המשכתי לשבת ונתתי לכולם לרדת לפניי. לא רציתי לראות או לדבר עם אף אחד.
ירדתי בסוף ועשיתי את דרכי פנימה, אל תוך הבניין. לא ראיתי שום דבר לפניי. התעלמתי מכל הפנים שעברו מולי. ירדתי במדרגות בחופזה, ושם, בסוף המדרגות, נתקלתי במישהו.
נעצרתי בפתאומיות. הרמתי מבט אל דמותו שהתייצבה מעליי. ואז, ראיתי אותו עומד שמה, מולי, מביט בעיניי. פניו אומרים צער, ובידו החזיק פרח אדום.
"בשבילך." אמר והושיט לי את הפרח.
נתקעתי לבלי זוז. התבוננתי בפרח האדום והרגשתי שלחיי איבדו כל צבע. ואז, הישרתי מבט אל עיניו ולבי קפא כאבן. אחוזת לבטים חזרתי להסתכל בפרח האדום שעמד בינינו.
סביבנו אנשים המשיכו ללכת, הביטו, התפלאו, חייכו והתבוננו. הוא תקע בי מבט ממושך, ואני התבוננתי רגעים ארוכים בפרח האדום, ולפתע, הרגשתי שמשהו יותר חשוב מפרח חוצץ בינינו כחומת אבן עצומה... ואז, מבלי להביט שוב בעיניו, נאחזת בשתיקה, הסבתי את פניי ממנו.. והלכתי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 6 שנים ו-4 חודשים שתיקה Manu
-
