פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 540 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 6 שנים ו-4 חודשים אלין פראשה
לא שמתי לב מתי היא עלתה לבמה, התיישבה מול הפסנתר והתחילה את נגינתה. הייתי עסוק בשיחה עם ידידי קונרד, אותו פגשתי מחדש במקרה יומיים קודם לכן, אחרי חמש עשרה שנים שלא נפגשנו, הזמין אותי לפגישה במסעדה והוסיף בנימה אומרת סוד שיש לו הפתעה בשבילי. הקולות דעכו, שקט השתרר במקום וכל העיניים נמשכו לעבר הפסנתרנית.
צלילי "סונטת אור הירח" נישאו לאוזניי ברכות אינסופית, הרטיטו אל מיתרי הלב, ותוך שניות קצרות, ריחפו בי אל עולם אחר, רחוק, קסום. הייתי מרותק. אפילו קונרד חדל מפטפוטו ושקע בשלווה. הוא שלח לעברי מבטים מוזרים שלא הצלחתי לפענח.
האולם התמלא במחיאות כפיים סוערות עם תום המנגינה. ורק אז, כשהפסנתרנית קמה ממקומה להודות לקהל... זיהיתי אותה. זאת הייתה אלין.
קונרד ישב והביט בי, משועשע. "הפתעה יפה, לא?" הוא אמר.
התבוננתי בה בעודה עומדת שם ליד הפסנתר, בשמלה אדומה, צמודה, יפה. שיערה השחור היה עדיין ארוך ושופע, מכסה את כתפיה. עצבות נשקפה מעיניה הלוהטות, חייכה לקהל את חיוכה הביישני המלבב, ונעלמה מאחורי הקלעים.
"למה רצית שאפגוש אותה?" שאלתי את קונרד בפליאה.
"משום שאני יודע כמה רצית לעשות זאת בעבר."
"הרבה דברים השתנו מאז."
"דבר אחד לא השתנה. אתה."
"גם אני השתניתי."
"אתה עדיין לבד."
לא עניתי.
אחרי כמה שניות שאלתי אותו: "מתי פגשת אותה?"
"רק לפני חודש. במקרה באתי לפה וראיתי אותה."
"אם כך, היא חזרה." אמרתי.
"כן. חזרה."
מאז שעזבה את הכפר ונסעה לצרפת ללמוד מוזיקה לא ראיתי אותה. היא הייתה כל כך מוכשרת. שמעתי שהיא התחתנה שם ויותר מזה לא ידעתי.
היא הייתה כל כך יפה, עדינה, חכמה והרבה גברים חשקו בחיוך קטן ממנה. היו לה שאיפות גדולות, תכניות לעתיד... ואני... כל כך רציתי לדבר אתה, להזמין אותה לאיזה קפה... חלמתי עליה בלילות, חשבתי עליה בימים... אבל... לא היה לי להציע לה. הייתי סתם בחור ללא כישורים... ללא כסף.
מאז אותו יום, התחלתי לבוא למסעדה הזאת כל שבוע, מאזין לנגינתה, מתבונן בפניה העדינים, בחיוכה המקסים. תהיתי למה היא חזרה לארץ? רציתי מאד לשוחח אתה.
דיברתי עם אחד האחראים במסעדה לגבי זה והוא אמר לי שהיא לא יושבת עם לקוחות, אז הסברתי לו שאני רק רוצה להביע בפניה את הערצתי לנגינתה. אז אמר: "אם אתה רוצה אתה יכול לכתוב לה זאת במכתב ואני אעביר לה."
וכך עשיתי שבוע אחרי זה וצירפתי למכתב זר פרחים.
ישבתי ושתיתי כוס קפה לבדי, שקוע במחשבות, כשלפתע, שמעתי את קולה לידי.
"ליאונרד?"
נשאתי את עיניי אליה וראיתי את חיוכה קורן על שפתיה. "אני מקווה שאני לא מפריעה לך." היא אמרה.
"לא. בכלל לא." גמגמתי, לחצנו ידיים והזמנתי אותה לשבת.
היא התיישבה מולי, יפה ושובת לב כמו תמיד. הזמנתי לה כוס קפה.
"תודה לך על המכתב... ועל הפרחים." אמרה.
"תודה לך שבאת." אמרתי. "את מנגנת מאד יפה, כמו תמיד. אני זוכר עד כמה היית כישרונית ושאיפותייך גדולות."
היא נדה בראשה, וחייכה. "השאיפה גדולה." אמרה. "אבל האהבה יותר גדולה."
"באמת?" נדהמתי.
"כמובן." השיבה. "אתה לא מסכים?"
"אני לא יודע."
"הבנתי."
"מה הבנת?"
"שמעולם לא התאהבת."
צחקתי.
היא חייכה, ואני שאלתי אותה: "האם האהבה שווה את ההקרבה הזאת?"
היא נראתה מופתעת מהשאלה. ואחרי מחשבה קלה היא השיבה: "כן." והוסיפה: "אני בטוחה בכך."
לגמתי מהקפה שלי והתבוננתי בעיניה, מנסה לקרוא את מחשבותיה. לא אמרתי דבר. רציתי לתת לה זמן לחשוב עמוקות בדבריה.
כעבור שתי דקות, אמרתי לה: "אהבה היא אשליה."
"אבל אשליה יפה." ענתה.
היא סיפרה לי שהיא נישאה למישהו צרפתי שהתאהבה בו בזמן הלימודים. הוא היה סטודנט כמוה ומוזיקאי מוכשר מאד. השניים נישאו ונולדה להם בת. לפני שנה הוא נהרג בתאונה והיא החליטה לחזור לארץ, אבל לא לכפר. היא גרה בעיר, מנגנת, מלמדת במכללה ומגדלת לבד את בתה שהיום היא בת עשר.
"ומה אתך?" היא שאלה.
סיפרתי לה שאני עובד נהג מונית, עדיין גר בכפר... ועדיין לבד. לא אמרתי לה זאת, אבל יתכן שהיא הבינה זאת בעצמה.
"אני שמחה שנפגשנו שוב." היא אמרה. ואז, חיטטה בתיק שלה והוציאה כרטיס ביקור ונתנה לי.
מאז עבר יותר מחודש. אני מגלגל את השיחה שלנו בראש כל בוקר וכל ערב, מסתכל על כרטיס הביקור... ועדיין חושב.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 6 שנים ו-4 חודשים ממש חוטים מקשרים..... Manu
-
לפני 6 שנים ו-4 חודשים כתבת מקסים. תודה לך. אתל (ל"ת)
-
לפני 6 שנים ו-4 חודשים סיפור נהדר.. אברהם
כתוב היטב, זורם וקולח.
נושא מסקרן
סימן השאלה בסוף - מעניין.
תמיד חשבתי שנהגי מוניות מבינים רמזים "דקים" כמו פיל.
נהניתי מאוד
תודה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
