בבכות ילדינו בצל הספרים,
את חמת הגמרא לא שמענו,
כי אתה בחרתנו מכל המינים,
אהבת אותנו ורצית בנו.
במקור זה היה ביקורת על "תמונתו של דוריאן גריי".
זה עבר לביקורת על "כל לב הוא דלת".
וזה הסתיים כאן. אתם תקבעו מה יהיה ההמשך.
כי אתה בחרתנו מכל המינים
בארון, בכיתה ובשבט.
ובצעוד ילדינו בצל הספרים,
ילדים שונים, ילדים מסכנים,
הם יודעים כי צבעם לא נחשב בצבעים,
הם קוראים לרב רק הבט.
אני רוצה להתחיל בכך שמעט ורעים היו שני ימי חיי.
שניים. שני חיים במוחי, ושני אנשים ממני יפרדו.
חיי כדוס סטרייט, לעומת חיי כביסקסואל ודתל"ש.
והרב, הגרז"ן, והמטפל הגואל,
או ראש הישיבה החביב,
לא יצא מעבר לכותל,
לעמוד יום אחד באביב.
מי אני? איני יותר מסך כל הספרים שהרכיבו אותי.
איני יותר מסך כל האנשים שלימדו אותי.
אך איני סך האנשים שאהבו אותי.
חלקם רחוקים ממני כרחוק מזרח ממערב.
לעמוד יום אחד, יום אחד ויחידי,
במקום שבו עומד שנים בסבל גואה,
ילד קט,
אלמוני,
גאה,
אני כרגע בדיכאון, מחר זה יעבור.
מחר אני אלמד תנ"ך בלהיטות,
מחר אני אתפלל בדבקות,
מחר, מחר, מחר
ורבה דאגה לספרים הקדושים
ומסורת פן תקטע
אך קדושת החיים של אנשים ונשים
בעודה באיבה תגדע
להרוס, להרוס
לעקר, לשבור לדרוס,
להרוס, בשמחה,
עוד אדם, עוד משפחה
עיניהם מדברות: רק תשמע, הרב,
איך שורות ארוכות הנחנו,
חלשים ומיואשים לאחר הקרב,
שקופים וקטנים אנחנו
רק שפתינו נעות, וקולינו לא ישמע
עינים מדברות עוד דברים אחדים:
ממוסר אלוהי שמענו,
שאתה בחרתנו מכל המינים,
שנאת אותנו, ופגעת בנו.
זכור זאת בני, זכור זאת כל ימי חייך.
ימי חייך - בימים אדומים.
כל ימי חייך -בלילות השחורים.
שאתה הרחקתנו מכל המינים,
להזרק ולהשאר לבד,
כי לדמינו אין אוסף בכדים,
הוא נשפך ברחוב בדד.
Oh no, I've said too much
I haven't said enough
והוא זורם ומשקה הפרחים,
מתערב בדמעות לעד,
ואתה תבקשנו מיד הדוחים,
ומיד המורכבים גם יחד.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
