לעיתים קרובות אני שבויה בעבר.
אלבומי תמונות פזורים סביבי והדמעות גודשות את עיניי. הזכרונות צפים במוחי. אני נזכרת באנשים שהיו חלק מחיי וכבר אינם.
אני נזכרת באהוביי נפשי, נושקת לתמונותיהם, אהוביי נפש שהגורל האכזר ניתק באופן מוחלט את הקשר עימם וגזר עלי לתעות באפלה, לגשש בעיוורון רגשי.
השחרור מתלאות הזכרון האנושי הינו קשה. קשה לי להרפות. אני שבויה בזכרונותיי. לעיתים במשך שעות אני הופכת בהם, מונה אותם אחד-אחד וחיה אותם מחדש וחיותם אינה פוחתת בתוך ראשי. הזכרונות צלולים מאי-פעם, כאילו אני צברתי אותם אמש.
לעיתים אני חשה בהבזקי זכרונות שעוטפים את גופי, מזדחלים בתוך עורי ומעמיקים חפור, נוברים בגופי ובוערים בנוכחותם העיקשת. לוטפים ומכרסמים אותו. הזכרונות מרגיעים ובלתי נסבלים גם יחד.
בית הכלא של הזכרונות הוא קשה מנשוא. החרטה על שיכל להתקיים ובטיפשותי לא התרחש. ותחושת ההחמצה, טעם חמצמץ המעטר את פי, את לשוני, כאשר אינני מצליחה להשתחרר מתוך כבליו המצליפים, החונקים, מתוך כבלי הזיכרון הנורא, שמצניח אותי אל האדמה, קובר אותי בתוכה למרות נסיונות לחימתי האינסופית להגיח מעל פני השטח ולחזות באור יום, אור יום המסמל פיתחו של יום מפציע, לדבוק בחדשנות, לסדוק את קירות הזכוכית הסובבים את כל-כולי, בנסיון התרוממות ולהביט אל העתיד שטומן בחובו צפונות לא ברורים- קדימה ולחייך, אך שברי הזכרונות הנעוצים בתוך חזי ממשיכים להעניק לי את ההוכחה הניצחת לקיומם, מכשילים אותי בדרכי, שורטים את עורי המדמם ומניחים אותי לדמדם עתיד מזהיר שאין לו כל אחיזה בקרקע מציאותית.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
