כשעידן חזר מצוק איתן, השעה הייתה 17:48.
אמא שלו בדיוק טיגנה שניצלים במחבת בפעם השנייה —
הם נשרפו לה קצת כשנכנס בדלת והניח את הקיטבג לצד הכניסה.
43 ימים, זה כל מה שלקח לעידן כדי כמעט ולשכוח איך ריח של שמן לטיגון מריח
43 ימים כדי לשכוח כמה נעים הוא ריח הבישום, או איך מגע מוכר מרגיש.
"בוא, שב!" קראה לעברו אמו, שהפילה את המזלג מהתרגשות
"אתה רוצה חומוס עם השניצלים יפֶה של אמא?"
אבל עידן המשיך לבהות בחלל החדר,
ולפני ששם לב, השולחן מילא עצמו בסלטים ובכל מיני דברים שהריחו טוב.
"קורל תכף תגיע, כדאי להתקלח לפני,"
הוסיפה אמו בזמן שהמשיכה למלא את השולחן, כאילו הרגע חזר עידן מאושוויץ, ולא מהמאסֵּף של אגד.
את האמת? הוא אפילו לא היה כל כך רעב,
אך המשיך לדחוף אוכל לפה סתם כי התחשק לו.
הוא הביט במסך הענק שהיה תקוע בפינת הסלון;
הייתה משודרת איזו תוכנית על לוויתנים בנשיונל ג'יאוגרפיק.
'דורק היה אוהב את זה', חשב לעצמו.
דורק היה המ"פ של עידן, אף אחד לא באמת קרא לו בשמו האמיתי, 'אלכסיי'.
כולם קראו לו דורק כי אין מצב שלא הייתה לו חפיסת קלפים בכיס האחורי של מדי א'.
שדורק גסס לידו, עידן לא בכה.
רק היה חבל לשניהם מאוד, שלא יצא להם לאכול יחד את השניצל של אמא שלו.
"פיזדייץ, עם הטונה השרופה הזו", נזכר איך אלכסיי היה רוטן.
43 ימים כדי לשכוח איך זה לישון בלילה.
43 ימים כדי לשכוח מה זה תחליב רחצה.
"אתה עייף?" קטעה אמו של עידן את קו מחשבתו.
43 ימים לקחו לעידן כדי להניח את ראשו בין ידיו ולפרוץ בבכי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
