אני לא מאלה שיום השואה נוגע בהם- בשבילי הוא תמיד היה כמו סרט עצוב וברגע שזה נגמר, זה עובר.
אז הפעם חשבתי קצת יותר, יותר לעומק, יותר בכלל.
אני חושבת שאף אחד מאיתנו לא באמת היה יודע מה לעשות אם היינו במקומם, ואף אחד מאיתנו לא היה יודע כיצד להגיב.
אפילו לא לדמיין את מה שקרה, לנסות להגיע לכזה מצב של הבנה, שבכל יום אתה יכול להילקח מכל מה שמוכר לך ולמות.
כזה מצב עוד לא היה. אנשים שחיים במציאות אחרת משלנו לא מכירים את הסיפור ואולי גם לעולם לא יכירו אבל אנחנו שמכירים את הסיפורים, שמענו על הזוועות, מה אנחנו עושים?
אתם לא באמת יודעים נכון?
אנחנו חיל הפרשים, הלוחמים שעומדים בראש, הידיים והלב החיים של הניספים, אנחנו הפנים, הנקמה החיה והנושמת.
אנחנו נוקמים את נקמתם!
בכל יום ויום שעובר, בכל נשימה שאנחנו נושמים, בכל ספר שאנו קוראים, משחק שאנחנו משחקים, פעימת לב שפועמת בחזנו. אנו נוקמים את נקמתם.
אנחנו! נוקמים! את! נקמתם!
אז לכו בראש זקוף וחייכו כי כל רגע מחייכם הוא הנקמה הכי טובה שניתן יהיה למצוא. נקמה היא לא רק מעשי הרג או זדון, היא אנחנו, היא החיוך על שפתינו והשמחה בלבנו, אז אל תכעסו, חייכו, כי זו היא הנקמה האמיתית.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה