אין לך חברים, אין לך משפחה, אין לך אהבה.
יש לך רק את עצמך. וגם לא נשאר יותר מדי מעצמך.
לא אכלת יומיים, לא התקלחת שבוע,
אתה כבר לא מתרגש, לא מפחד, לא אוהב, לא חולם.
שביל התקווה שבדמיונך, הפך נורא צר, איש לא יכול לעבור בו.
הייאוש רק מתארך ומתרחב מיום ליום, הוא נדמה לשטח עצום של אדמה חקלאית יבשה ונטושה-בלתי מנוצחת-אינסופית בגודלה,
כזו שאיש לא דרך בה ולא טרח לבקרה שנים, דורות על ימים, אינספור עונות קיץ שרביות אבודות, כאלה שנלכדו בדפי הזמן העלומים של הטבע הנורא.
עצב חד וקר מטייל בחופשיות בפנים גופך, עולה מעלה ויורד מטה בבטחה.
ומה נותר לך? רק שברי מילים בפיך, של איזו תפילה עתיקת יומין, מגושמת,
כבדה מרוב קדושה.
אלו הם ימים סוערים, שבהם אתה מוצא עצמך כלוא בתוך חלל מנוכר ולא מוכר; שאינו בשמיים ואינו באדמה, אינו גלוי ביום ואינו נוצץ בלילה; הוא אינו שייך לעולם הזה וגם אינו שייך לעולם הבא,
רחוק מן החיים אך גם נסתר מעיני המלאכים,
הוא גלוי רק לעינייך, הדומעות-הבורקות, וללבך, הלום הדאגות וספוג הרגשות.
ולפרקים, לרגעים זעירים וחותכים, אתה נזכר באותה תקווה ישנה וטובה, מרחמת ומנחמת, בטוחה, שלווה, כמו זריקת הרדמה; מרפאה עיניים, כמו צפייה ממושכת בפנינה מוזהבת, השכובה על כר מפואר בפתח ביתך.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
