הוא הביא לה פרחים ליום האהבה. היא חייכה.
הם אכלו משו קטן במטבח, אחר כך ניגשו אל הספה הגדולה, הפשיטו אחד את השניה בחופזה.
נעל עקב שחורה צונחת אל הרצפה.
ומיד אחריה - מתאבדות בעקבותיה - גופיה ריחנית ושמלה פרחונית.
וגם תחתונים דהויים (שלו) ושרשרת פנינים (שלה)
מצאו את מקומם על הרצפה הקרה לרגלי השולחן.
נשיקות חטופות במצח, שריטות קלות על הגב,
לפי כללי הטקס של כל זוג מאוהב.
ממולם החלון הגדול בסלון, פתוח לכל.
ציפורי דרור קטנות, קרני אור ארוכות וגרגירי אבק קלושים- מביטים בנעשה, צופים בזוג הנהנתנים.
ומכאן זה כבר נהפך להשתוללות בלתי מרוסנת של הזוג הנלהב:
הוא נושך את צווארה כמו כלב ציד ללא השגחה, היא צורחת ומחזירה לו בסטירת לחי יבשה. הוא יורק לתוך פיה ומושך בשערה. בתגובה היא שורטת את פניו ותולשת מחזהו קווצת שיער שחורה כהה.
הוא מוביל אותה בידו, מהר-מהר, אל אדן החלון הגדול.
הוא מישיר את גופה אליו בתנועה פתאומית, חדה, וחודר אליה בגסות.
נשימתה מקרטעת, חורקת, משנה את מסלול הקצב הטבעי שלה.
היא אוחזת חזק בזרועו והוא בשלו - לא מוריד ממנה את המבט.
כך זה נמשך מספר דקות..
לבסוף הוא מתעורר משנתו. לבדו. בתוך מיטת ברזל קטנה וצרה. בחדר מוזנח של בית חולים פסיכיאטרי ישן.
הכל הרגיש לו כל כך אמיתי. הוא הרגיש כל כך חי בתוך החלום הזה. לאורך כל השהות שלו כאן, בבית החולים הזה, הוא לא חלם אף פעם דבר.
נכתב לפני 3 שנים ו-2 חודשים
זה הזמן הזה בחודש של האבדנות. וזה גל. אני יודע שזה גל. גל מאוד קשוח ושוטף אמנם, אבל לבסוף הוא חולף.
הבעיה היא - שכשהגל המפלצתי הזה מגיע, אתה תמיד מסתכל סביבך - צופה ברוחך מימינך ומשמאלך ומחפש דבר גדול ובעל ערך, או בעל משמעות, או סתם דבר כזה שמעורר בך מעין ריגוש רגעי או גורם לך לתחושת סיפוק זמנית, בקיצור - אתה מחפש משו להיאחז בו. ותכלס - ברוב המקרים - אין לך באמת דבר כזה, אין לך ממש במה להיאחז, אז אתה נסחף יחד עם הגל הגדול והרעוע הזה ואתה סופג המון מכות מאותו ים דמיוני: אתה נחבט מאבני הים הנוקשות והכואבות למגע, עם הצורה הלא סימטרית והמוזרה שלהן, מאדמת הים המוצקה והקשיחה, וממים. ממים רבים. מים רבים שחודרים אליך מכל כיוון, עוברים במהירות דרך כל פתח חלול ונקב זעיר בגופך, עושים בך כמעשה שד בתוך גוף מלאך. וכך זה נמשך, כל הדרך, עד החוף. וכשאתה מגיע לחוף, יש רגיעה. אתה מתיישב לך על שפת הים הנעימה, הרטובה במעט, ומביט לך באותם גלי שד עצומים שלפני רגע עשו בך שמות, אך הפעם אתה מביט בהם מרחוק, ממרחק בטוח, ממרחק כזה שבו אתה בהחלט מוגן מפניהם. עד הפעם הבאה.
נכתב לפני 6 שנים ו-2 חודשים
מר גורלו של האדם. מר וחמקמק וממזר הוא; בעיקר לאחר סוף ימיו.
האדם בוכה את מותו של חברו, בוכה את מותם של הוריו,
ואפילו בוכה ומתייסר -חלילה- על מות בניו.
רק על מותו שלו אינו יכול להתייסר.
הוא אינו יכול להתעצב על לכתו מן העולם הזה ברגע האמת.
הוא אינו יכול להתעכב ולנוח על מושב העצב לכמה רגעים, ולהתחכך באבלו - על מותו שלו.
הוא אינו יכול עוד להעלות זיכרונות ולהתרפק על תקופות עבר בחייו - רעות או טובות.
זה עכשיו תורם של אחרים לעשות זאת במקומו. למענו.
נכתב לפני 6 שנים ו-5 חודשים
נהיית בן אדם גס - אולי רק אחר וחריג (לעיתים אלים)
הפכת כזה - עם השנים, עם החיים, עם המכשולים העקביים,
עם כל הניסיונות הבלתי אפשריים של אלוהים
אין בך מקום לחמלה ולא לרחמים -
לא לעצמך ובוודאי שגם לא לאחרים
העולם הפנימי שלך כולו בחוץ
באולם המהודר כל האנשים כבר מחכים
מלא שם עד אפס מקום -
כל המושבים תפוסים
תכף מקרינים על המסך הגדול את ההלקאה העצמית המפוארת שלך
בלי כל מסננים
עכשיו ידעוך ברבים
אתה מפורסם בזכות מכאוביך המרובים
מעוטר בצער
ומקושט בסבל
אלו הם בגדי העבד החדשים
ואין להם דורשים
לא ישאלו למחירם בחנות יד שניה לחיים חדשים.
נכתב לפני 6 שנים ו-6 חודשים
אין לך חברים, אין לך משפחה, אין לך אהבה.
יש לך רק את עצמך. וגם לא נשאר יותר מדי מעצמך.
לא אכלת יומיים, לא התקלחת שבוע,
אתה כבר לא מתרגש, לא מפחד, לא אוהב, לא חולם.
שביל התקווה שבדמיונך, הפך נורא צר, איש לא יכול לעבור בו.
הייאוש רק מתארך ומתרחב מיום ליום, הוא נדמה לשטח עצום של אדמה חקלאית יבשה ונטושה-בלתי מנוצחת-אינסופית בגודלה,
כזו שאיש לא דרך בה ולא טרח לבקרה שנים, דורות על ימים, אינספור עונות קיץ שרביות אבודות, כאלה שנלכדו בדפי הזמן העלומים של הטבע הנורא.
עצב חד וקר מטייל בחופשיות בפנים גופך, עולה מעלה ויורד מטה בבטחה.
ומה נותר לך? רק שברי מילים בפיך, של איזו תפילה עתיקת יומין, מגושמת,
כבדה מרוב קדושה.
אלו הם ימים סוערים, שבהם אתה מוצא עצמך כלוא בתוך חלל מנוכר ולא מוכר; שאינו בשמיים ואינו באדמה, אינו גלוי ביום ואינו נוצץ בלילה; הוא אינו שייך לעולם הזה וגם אינו שייך לעולם הבא,
רחוק מן החיים אך גם נסתר מעיני המלאכים,
הוא גלוי רק לעינייך, הדומעות-הבורקות, וללבך, הלום הדאגות וספוג הרגשות.
ולפרקים, לרגעים זעירים וחותכים, אתה נזכר באותה תקווה ישנה וטובה, מרחמת ומנחמת, בטוחה, שלווה, כמו זריקת הרדמה; מרפאה עיניים, כמו צפייה ממושכת בפנינה מוזהבת, השכובה על כר מפואר בפתח ביתך.
נכתב לפני 6 שנים ו-6 חודשים
עכשיו אתה קדוש כמו שתמיד רצית
איבדת את הדרך אל כל החלומות שהיו לך
דחסת יותר מדי מהן לתוך מגירה אחת
האדמה משקרת אותך
והשמיים שומרים על זכות השתיקה
זה כבר הרבה שנים שאתה לא מאוהב וגם לא נאהב
כל התחושות שלך נמסו ביום שרב
המלאכים שהגנו עליך נפלו בקרב
אתה רוצה לברוח
אבל אינך יודע לאן
אתה רוצה לצרוח במקום פתוח
אתה רק לא יודע היכן
והלילה
הוא קורא לך לבוא אל חדרו
רוצה הוא לבצע בך את זממו
ואין לך מה לפחד
אין לך יותר ממה לחשוש
כי עכשיו אתה קדוש
קדוש קדוש קדוש.
נכתב לפני 6 שנים ו-10 חודשים
מעולם לא סיפרתי לך את זה,
אבל אני לא שווה הרבה בלי אהבה
הקסמים לא מצליחים לי כשאני לבד
הימים מתקצרים
ואילו הלילות מתארכים
אני מטייל המון בגנים ובשדות פתוחים
כל צמח מזכיר לי אותך
כל קול של בעל חי הוא סימן
כל אבן דוממת יתומה - מונחת במקומה
העננים חולפים בשיירה
הברקים מאירים בדרכם
הרעמים מרעישים בשעתם
הסדר נשמר
ורק את
אינך.
נכתב לפני 6 שנים ו-10 חודשים
גלוי וידוע שהתנהגות בני האדם בעולם הזה היא איננה שוס גדול. מדי יום אנחנו שומעים על מקרים וקוראים על סיפורים- שבהם אנשים לא ממש סופרים את הסובבים אותם, בוודאי שלא את האנשים הזרים להם, ואפילו לא את הקרובים אליהם. אנו עדים לרעות החולות האנושיות, הפוקדות את בני האדם, במלוא תפארתן.
וכולם כמובן מתרגזים, מתאכזבים, המומים - למשמע סיפורים אלה, פעם אחר פעם. כולם מחפשים פתרונות לתיקון עולם ולתיקון האדם.
ואני באופן אישי, לא מאמין שיש פתרון. כי ישנה בעיה שורשית עמוקה, מאוד גדולה, עם כל יצור חי. אדם ובהמה.
מרגע לידתו: אגואיזם. כל יצור חי הוא אגואיסט. והבעיה הכי גדולה עם אגואיזם, זה שהוא קשור קשר חזק ובלתי נפרד - ישיר - להישרדות.
כשאדם, או כל יצור חי אחר, מתנהג באופן אגואיסטי; פועל בצורה כזו שהחברה או הסביבה שלו מפרשים את אותה פעולה שלו כ"התנהגות רעה", אזי לא באמת מדובר בהתנהגות רעה. מדובר בהישרדות.
זוהי דרך וצורה, או ביטוי עמוק של הישרדות בסיסית-קיומית. הישרדות במובן הכי אינסטינקטיבי וראשוני של המילה, במובן הכי טהור שלה, במובן הבהמי שלה, המוכר לנו היטב מהטבע. מבעלי החיים. אנו לא שונים מהם בהרבה.
כי הצרכים שלנו, הרצונות שלנו, הם אותם הצרכים. וכשאותם הצרכים אינם נמצאים בהישג ידינו, אנו מתחילים להילחם עליהם. אנו מתחילים -לשרוד-.
לכן הרבה פעמים, או ברוב גדול ודי מובהק של המקרים, אנו עדים לצורות התנהגות שהן בלתי נאותות, בלתי נעימות,
או בלתי מקובלות, במונחים של בני האדם - דווקא אצל בני עניים. כאשר גלוי וידוע שלהם, לבני העניים, הרבה יותר קשה (לפעמים בלתי אפשרי) לשים את ידם על צרכים ורצונות - שהם מאוויים טבעיים לחלוטין,
החשובים כמו אוויר לנשימה להישרדותו ולקיומו של האדם בעולם.
נכתב לפני 6 שנים ו-10 חודשים
אחד המשפטים היותר אכזריים ודוחים שיוצא לי להיתקל בו מפעם לפעם, והוא מזעזע אותי כל פעם מחדש,
זה המשפט האלמותי: "כל אחד מקבל את הפרצוף שמגיע לו". וזו בעיניי באמת רשעות גדולה להגיד דבר כזה על אנשים שאנו לא מכירים את סיפור החיים שלהם, ואין לנו מושג לגבי טיב האופי שלהם. אנחנו יכולים להיתקל באישה, סביבות גיל ה40 נניח, שהפנים שלה מלאים בקמטים ובשקיות שחורות וגדולת מתחת לעיניים. זה מה שאנחנו רואים.
אבל מה שאנחנו לא רואים ולא יודעים, זה שאותה אישה נאנסה ע"י אבא שלה ואחים שלה - כמה שנים טובות (רעות),
פעם אחר פעם, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, מגיל 7 ועד גיל 14. נניח. כנל לגבי איזשהו בחור פלוני-אקראי,
שהיה אדם מאוד אדיב וטוב לב בצעירותו, וגם נשאר כזה בבגרותו, פשוט הפנים שלו אינם נשארו אותו הדבר:
הפנים שלו התעוותו לגמרי, אולי אפילו נשרפו; בגלל תאונת עבודה, או תאונת דרכים, או שאולי אפילו הוא נפצע במלחמה. אז אנשים שרגילים לשחרר אל חלל אוויר העולם את המשפט הזה (ואולי אפילו שלא מתוך רוע מכוון), פשוט קחו נשימה עמוקה, בזמן הזה שמדגדג לכם, ברגע הזה שממש בוער בכם מתחת לעצמות, הצורך והרצון העז לכתוב או לומר את המשפט הזה. קחו נשימה עמוקה וארוכה, חשבו על האדם היקר לכם מכל, ודמיינו (חלילה) שקרה לו את הרע מכל.
נכתב לפני 7 שנים ו-1 חודשים
