אריק י.

אריק י.

בן 32 מחיפה




» דירג 0 ספרים
» כתב 0 ביקורות
» יש ברשותו 0 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני שנה ו-2 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני 18 שעות

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של אריק י.


מתוך הפורומים:
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

גלוי וידוע שהתנהגות בני האדם בעולם הזה היא איננה שוס גדול. מדי יום אנחנו שומעים על מקרים וקוראים על סיפורים- שבהם אנשים לא ממש סופרים את הסובבים אותם, בוודאי שלא את האנשים הזרים להם, ואפילו לא את הקרובים אליהם. אנו עדים לרעות החולות האנושיות, הפוקדות את בני האדם, במלוא תפארתן.

וכולם כמובן מתרגזים, מתאכזבים, המומים - למשמע סיפורים אלה, פעם אחר פעם. כולם מחפשים פתרונות לתיקון עולם ולתיקון האדם.
ואני באופן אישי, לא מאמין שיש פתרון. כי ישנה בעיה שורשית עמוקה, מאוד גדולה, עם כל יצור חי. אדם ובהמה.

מרגע לידתו: אגואיזם. כל יצור חי הוא אגואיסט. והבעיה הכי גדולה עם אגואיזם, זה שהוא קשור קשר חזק ובלתי נפרד - ישיר - להישרדות.

כשאדם, או כל יצור חי אחר, מתנהג באופן אגואיסטי; פועל בצורה כזו שהחברה או הסביבה שלו מפרשים את אותה פעולה שלו כ"התנהגות רעה", אזי לא באמת מדובר בהתנהגות רעה. מדובר בהישרדות.

זוהי דרך וצורה, או ביטוי עמוק של הישרדות בסיסית-קיומית. הישרדות במובן הכי אינסטינקטיבי וראשוני של המילה, במובן הכי טהור שלה, במובן הבהמי שלה, המוכר לנו היטב מהטבע. מבעלי החיים. אנו לא שונים מהם בהרבה.

כי הצרכים שלנו, הרצונות שלנו, הם אותם הצרכים. וכשאותם הצרכים אינם נמצאים בהישג ידינו, אנו מתחילים להילחם עליהם. אנו מתחילים -לשרוד-.

לכן הרבה פעמים, או ברוב גדול ודי מובהק של המקרים, אנו עדים לצורות התנהגות שהן בלתי נאותות, בלתי נעימות,

או בלתי מקובלות, במונחים של בני האדם - דווקא אצל בני עניים. כאשר גלוי וידוע שלהם, לבני העניים, הרבה יותר קשה (לפעמים בלתי אפשרי) לשים את ידם על צרכים ורצונות - שהם מאוויים טבעיים לחלוטין,

החשובים כמו אוויר לנשימה להישרדותו ולקיומו של האדם בעולם.
נכתב לפני 5 ימים

אחד המשפטים היותר אכזריים ודוחים שיוצא לי להיתקל בו מפעם לפעם, והוא מזעזע אותי כל פעם מחדש,

זה המשפט האלמותי: "כל אחד מקבל את הפרצוף שמגיע לו". וזו בעיניי באמת רשעות גדולה להגיד דבר כזה על אנשים שאנו לא מכירים את סיפור החיים שלהם, ואין לנו מושג לגבי טיב האופי שלהם. אנחנו יכולים להיתקל באישה, סביבות גיל ה40 נניח, שהפנים שלה מלאים בקמטים ובשקיות שחורות וגדולת מתחת לעיניים. זה מה שאנחנו רואים.

אבל מה שאנחנו לא רואים ולא יודעים, זה שאותה אישה נאנסה ע"י אבא שלה ואחים שלה - כמה שנים טובות (רעות),

פעם אחר פעם, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, מגיל 7 ועד גיל 14. נניח. כנל לגבי איזשהו בחור פלוני-אקראי,

שהיה אדם מאוד אדיב וטוב לב בצעירותו, וגם נשאר כזה בבגרותו, פשוט הפנים שלו אינם נשארו אותו הדבר:

הפנים שלו התעוותו לגמרי, אולי אפילו נשרפו; בגלל תאונת עבודה, או תאונת דרכים, או שאולי אפילו הוא נפצע במלחמה. אז אנשים שרגילים לשחרר אל חלל אוויר העולם את המשפט הזה (ואולי אפילו שלא מתוך רוע מכוון), פשוט קחו נשימה עמוקה, בזמן הזה שמדגדג לכם, ברגע הזה שממש בוער בכם מתחת לעצמות, הצורך והרצון העז לכתוב או לומר את המשפט הזה. קחו נשימה עמוקה וארוכה, חשבו על האדם היקר לכם מכל, ודמיינו (חלילה) שקרה לו את הרע מכל.

נכתב לפני 3 חודשים

ברוח הימים האחרונים של 9 באב, יצא לי להרהר מעט עם עצמי על הנושא הזה - או על המושג - הרחב, העצום והבלתי נגמר שנקרא "אהבת חינם." ולמען האמת, הגעתי למסקנה שהיא לא הכי מעודדת או מלבבת. אני חושב שכל זמן שבני האדם בעולם לא חושבים אותו הדבר ולא מרגישים את אותו הדבר, וכשלכל אדם מוח אחר; דעות שונות, רצונות שונים, רגשות שאינם זהים, מצב כלכלי נפרד, מצב חברתי נבדל, אז לא תיתכן באמת ובתמים אהבת חינם בעולם, כי אין ממש תשתית או תנאים נוחים או קרקע פורייה לאהבת החינם הנכספת הזו. אהבת חינם במקרה הטוב שלה יכולה להתרחש אך ורק בתוך קבוצות שהן זהות אתנית או שבטית או מעמדית; בתוך סקטורים וקומונות (מצומצמות) של אנשים שפחות או יותר חושבים אותו הדבר, נראים אותו הדבר, כאלו שנמצאים פחות או יותר באותו מצב סוציו-אקונומי, כאלו שמבלים באותם מקומות ושחווים את אותן חוויות. כל אלו בעצם מביאים את אותם אנשים לחשוב פחות או יותר את אותו הדבר ולהרגיש אותו הדבר ובסופו של יום - זה מביא את אותם אנשים למעין סטטוס קוו של אחדות, ואפילו של אחווה מסוימת. אנחנו כל הזמן מדברים על לחבק את כולם; לאהוב את השונה. לקבל את האחר. אבל אדם לא באמת יכול לקבל את האחר ממנו, כל זמן שהאידאולוגיה של אותו אחר מתנגשת באידאולוגיה שלו הוא, ופוגעת בסקטור שלו או בשבט שלו או בזהות שלו ובערכים שבהם הוא מאמין. כלומר - אם אתה חושב אחרת ממני, אז בהרבה מובנים (או במובן הרחב) אתה פוגע בי ומסכן את הקיום הממשי או העתידי שלי.
כן, זה עד כדי כך. ובגלל זה אף פעם לא תתקיים בעולמנו - הלכה למעשה - אהבת חינם (לדעתי)(לצערי).

נכתב לפני 4 חודשים
ישנו נושא שקצת מטריד אותי בשנים האחרונות:
"אנשים מכובדים"
יש לי משפט שהמצאתי, שאני מאוד אוהב: "רחוק ממכובדים ישועה"
כי מיהו אדם מכובד? או שנשאל אתכם אחרת:
מי יותר מכובד בעיניכם - מנקה רחובות או עורך דין?
הומלס מוזנח או שופט בבית המשפט העליון?
נרקומן עלוב מראה - לבוש בבגדים מטונפים וישנים או איש עסקים בחליפה מגוהצת עם עניבה מבריקה?
אישה ערירית החיה לבדה, שמטפלת בקשישים לפרנסתה, או שר בממשלה?
עד כמה החברה שלנו בכלל תופשת בצורה נכוחה ומבינה לעומק את משמעות המושג 'כבוד'.
אדם מכובד על פי התורה, משמעו: אדם שנותן כבוד לזולת (אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד? – הַמְּכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת) ואני מאוד מתחבר לפירוש הזה של כבוד. הוא מאוד מדבר אליי, על אף שאינני מאמין בתורה (אני מאמין רק באל אחד, ולא בתורה, שפנים רבות לה).
עכשיו קחו רגע אחד עם עצמכם, ונסו באופן הכי אובייקטיבי, אמתי, כנה וישר לענות על השאלה הפשוטה של: מי לדעתכם יותר מכבד את הבריות
(בריות = כל יצור חי) - ההומלס המוזנח שמתחלק במזון שלו עם חתול הרחוב שחולף על ידו פעם ביום או השופט?
האישה הערירית שמטפלת בקשישים ומפרישה 10 או 20% מהמשכורת החודשית העלובה שלה לתרומות או שר בממשלה?
חשוב שתפנימו: החיצוניות של האדם אינה קובעת דבר בכל הנוגע לכבוד.
לא החליפה היפה, לא מתק השפתיים, לא ההליכה הגאה ולא תווי הפנים העדינים. ולחלופין - גם לא הבגדים המקומטים והישנים, לא הפנים התשושות, או תווי הפנים הגסים, לא ההליכה המושפלת מבט וגם לא מיטת הקרטונים העלובה והמאולתרת לראווה באמצע הרחוב. כל אחד יכול להיות מכובד (מכבד) וכל אחד גם לא.
נכתב לפני חצי שנה
הכל הבל הבלים
התענוגות קשורים בחבלים
התשוקות משתקות
והשתיקות שוחקות

הכישוף שרד את כל המלחמות
התפילה החזיקה מעמד רק עד חצות

היא רק רצתה לברוח
ולא לסלוח לאיש
לשרוד מחדש במקום אחר
מההתחלה ועד הסוף הרע
מבראשית התמימות
ועד אחרית הקהות

חיים קשים שאינם סובלים דיחוי
זכרון מר שמדמם בתוך המיטה שלה
על יד החלומות שהיו לה

והעץ הגדול שמסתיר את הכל
את הלילה
את היום
את הירח
את השמש
את הכוכב
את השקט
את התקווה
את האהבה
את התמימות שפעם הייתה

היא כבר לא יודעת אם בחוץ טוב או רע
נכתב לפני 7 חודשים
על מה הוא מדבר האיש הזה עם הדיכאון
והגברת שם עם השיגעון
האדון עם הפחדים
והאישה עם השדים האפלוליים

ממה כולם בורחים
ולמי הם מחכים

הכנר עם הקצב
והמשורר עם העצב

למה הם מצפים

המלצר עם החלומות
והמיסטיקנית עם החזיונות

ממה הם דואגים

שערי הרחובות סגורים הלילה לחמלה
נעולים וחסומים לאמונה
לציפייה
להתרחשות טובה

ובתוך הבתים העתיקים
מעשי אהבים של רבבות זוגות תשושים
רוחות רפאים של החיים

יתומים מאב של שלווה
ומאם של חדוה

רחוקים וזרים מתמימותו של האור
מהופנטים ובוהים במסך השחור

עד שיתחילו לחלום
נכתב לפני 9 חודשים
קטפתי לך את השושנים הכי כהות
שהיו בגן של האוהבים היתומים
ועכשיו ידיי מגואלות בדם של ציפייה ותקוות
של אלו שלא ידעו זמנים רגועים של שגרת אהבה וגירויים פשוטים

תמיד אמרת לי שרומנטיקה ומוות הם שני העסקים הכי משגשגים של אלוהים
את לא מאמינה בגורלות ובקללות,
לא במזלות וגם לא בתפילות
רק בחיים סבוכים ותהומות

בחלומות הלילה שלי את פחות מזיקה לעצמך
אך במציאות של הבוקר את לא משאירה מקום לתקוות
אני רוצה לדעת רגעי נחת שלווים יחד אתך
כי כבר מזמן ויתרנו שנינו על אושר

ובכל זאת, ממשיכים לחיות...
ממשיכים לשרוד, לשתות, לרקוד,
לשרוט, לצעוק, לסעור, לחבוט,
לבעוט בקירות, לבהות בתקרות,
לבלוע ולירוק, לצרוח ולשתוק
לדמיין הרבה ופחות ללמוד.
נכתב לפני שנה ו-1 חודשים
הם חושבים שאני כזה גיבור גדול
הם לא יודעים...
הם לא יודעים שאני חייב להיות רע בכדי לשרוד
מוכרח להיות טוב בכדי לבכות
מוכרח לדקלם שתיקה (רוב הזמן) כדי להיות

בתקופות היפות שלי אני דומה לאמא
בתקופות הרעות שלי מאוד מזכיר את אבא
זו תפילה שמתארכת ונפרסת על פני רצועת חיים שלמה

אני ג'נטלמן שברירי אך מופרע
שצועד כבר שנים ארוכות
במעגלים
כעיוור
בלב ליבה
של הדממה הזרה
הכל כך מעורפלת
כל כך מנוכרת
כל כך חידה








נכתב לפני שנה ו-2 חודשים
הקוראים:



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ