אהבת אמת
אין ספק, בקיץ זה קל יותר. השמיכה קלה ומהירה להסרה, הגוף מזיע משנת הלילה, והגרון יבש וניחר. בקיץ קל יותר. פשוט להניף את השמיכה, לתחוב את הרגליים לכפכפים ולגשת למטבח לשתות כוס מים צוננים ומרווים.
אבל היום הוא לא יום קיץ. היום הוא יום חורפי, שמיכת הפוך כבדה רכה ונעימה, וגופה המקופל בתנוחת עובר מתקשה להיפרד מחמימותה. כל כך נעים להתערסל כך ברכות בתוך מצעי הכותנה, לנמנם בתוך קן קטן של חום וביטחון. כמדומה שלא חשה ביטחון שכזה בעולם מאז בקעה, נגד רצונה, מרחם אימה.
השעון מצלצל שוב והיא לוחצת על הכפתור שוב, מסרבת לפקוח עיניים, אם תפקח אותן תתקרב שלב אחד נוסף לקימה המאיימת, לחיים, לעולם. והיא לא רוצה, היא לא רוצה. היא רוצה להישאר כאן. לנצח.
יש האומרים שהשינה היא מוות קטן. הם מנסים להמעיט בה, ששים לקום, להתייצב מול המציאות, לטרוף את החיים! איזה ביטוי מטופש... אבל לא היא, זה לא בשבילה. מעולם לא הייתה הטורף. לכל היותר הנטרף. או איזו זברה שמדשדשת בשולי העדר. היא יודעת שהם לא צודקים. השינה היא החיים. החלומות הם המציאות.
השעון מצלצל שוב, המצאה ארור, הלוואי שיירקב בגיהינום מי שהמציא את השעון המעורר, מי שהמציא את השעון בכלל, מי שקצב את הזמן וקרע את האנושות באכזריות שפלה ממעגלי הערות והשינה הטבעיים. מן הסתם היה זה גבר, היא חושבת. המין הזה! המין החושב, הממציא, הצודק, הפועל. ברגעים כאלו היא מתעבת את המין הזה, את אנשי הבוקר, ובכלל את כל מי שקם ממיטתו בחדווה, אמא שלה ביניהם.
היא לא תיכנע, היא לא נכנעת. מתהפכת ומושכת את השמיכה מעל לראשה. זהו, היא החליטה, היא לא מתכוונת לקום. לא עכשיו. אולי אף פעם לא. הם לא מבינים והם לעולם לא יבינו. היא והמיטה. זו אהבת אמת.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
