לוחם הרוח מכה שנית, כי לאחר הגנה באה המתקפה.
הכללים שהוכשר לגביו חלו מדי יום ביומו, הוא נתן לחיים לחלוף אולם עמד איתן ויציב מול רוח החיים. הכללים הקשו עליו, היו ימים שלא היה עובר מספר דקות והוא היה נופל, נופל לתחבולות החיים הרבות. כשהיה נופל, הרוח נפלה, התפרקה ובמקום זאת רוח החיים לקחה פיקוד ושלטה במנגנוני החיים כהרגלה. לוחם הרוח חזר וניסה להרכיב את נפשו מאלפי החלקיקים שהוא ברא ויצר אבל ללא הועיל. ברגע שהנפש מתפרקת זהו תהליך אל חזור.
ישנה אפשרות אחרת, האפשרות להקים מחדש נפש חדשה. זאת לחשה לו הרוח בחריצי לבו. מדי יום ויום, שנה ועוד שנה לוחם הרוח חזר על התהליך הזה.
ברא, חישב, דמיין ולבסוף יצר את נפש הלוחם והיא התפרקה לו שוב.
יום אחד קרה הרגע הנורא מכל.
אחרי עבודה קשה ביצירת הרוח בהרגשה עילאית ומספקת היא התפרקה לו לאחר תקופה ממושכת של שלושה ימים. כשניסה לייצר מחדש את נפש הלוחם נתקל בחוסר הצלחה חסר תקווה. מקרה זה של חוסר הצלחה היה לעיתים תכופות כחלק מהתהליך אבל לא הפעם. שבועות על גבי שבועות הוא עמל ביצירת לוחם הרוח ולא צלח לרגע.
הדיכאון אפף את חייו באופן בלתי הפיך, הוא הלך לו ברחובות כמו כולם, נראה כמו כולם, עשה כמו כולם, חלש כמו כולם. ימיו היו ארוכים ומעייפים, החלומות כבר מזמן נאבדו מזכרונו והיה מתפרק על הרגע הקטן ושופע הבדידות לפני השינה בסופו של כל יום.
לילה אחד בחלומו הוא חלם, הוא חלם על אותו שדה.
בשדה הזה היה עובד ימים כלילות על יצירה ופירוק של אותו לוחם של הרוח אולם בחלום פניו וגופו לא היו כשהיו אז, גופו זקן ומותש בעל בגדים יומיומיים כאלו שרק מזדקנים איתם . פניו קמוטים ומעוכים, מזכירים משהו רקוב במקצת. באותה ארשת פנים מרוקנת הוא ראה מישהו מרחוק, הוא רק את מלאך המוות. מלאך המוות התקרב אליו ואיתו כל רחשי האימה הנוראיים מכל, הוא הבין שזמנו תם והוא ככל הנראה לא שם לב שהזדקן ככה וזמנו כבר עבר, חלף.
מלאך המוות הגיע בשביל לשים סוף לחייו אבל הוא רק רצה לדעת דבר אחרון לפני מותו הקרב ובא. ולכן הוא שאל, מלאך המוות היקר אני רוצה לשאול מדוע לא הצלחתי לחיות כלוחם של הנפש, מדוע כל פעם כשלתי עד לידי חוסר יכולת מוחלט ?
לא הצלחת לחיות את חיי הלוחם הידוע, הגדול מכולם והחזק מכולם כיוון שלא הקרבת, לא הקרבת את חייך למעני, למען המוות הגדול מכולם.
רצית להקים חיים שאין כוח המתנגד להם אבל ששכחת שלפני כן חייב אתה להקריב את כל החיים, כל החיים שהיו בך , וכל החיים שיהיו בך אי פעם. רק כך רוח החיים לא תצליח לחמוק מבין החריצים הקטנים ולפרק לגורמים את רוח הלוחם האדירה.
נידון אתה על ידי למוות סופי וללא חזרות, הנפש תתפרק לעד ואיתה רוחך.
הלוחם הבין שקיימות לרשותו שניות ספורות, הוא עצר את כל מחשבותיו באחת.
חשב עמוק, דמיין לרוחו, נשם את נשימתו לאחרונה ובאותה נשימה הרס את חייו, חייו שהיו לו מכל כיוון, כל כאב אפשרי שאגר ושאב עם השנים, הוא הרס את כל אלה . הרס כל אפשרות לעתיד, עתיד טוב ומלא פוריות
, עתיד מזוויע מלא בריקבון..., הרס הכל עד אפר.
בנשיפה הוא יצר, יצר את בסיסו של לוחם הרוח האגדי, הרגיש את לוחם הרוח יוצא מגופו בכוח חזק מכל מה שחש אי פעם.
מלאך המוות פורר את אותו אדם לרסיסים, לא השאיר ממנו דבר ונעלם כשם שבא.
והנה הוא מורגש, הרוח המחממת הזאת, ההרגשה הקטנה הזאת כשהעור נהיה ברווז. כשילד יוצא לעולם בפעם הראשונה, כשמביטים בפניו של אדם מבוגר הגוסס לפני עיננו, כשמחלת הסרטן לוקחת את האדם הקרוב ביותר אלינו. ההרגשה הזאת שאף פעם לא מובנת.
לוחם הרוח נברא, ההילה העוטפת אותו זוהרת על עולמנו בכוח שאי אפשר לתאר, לא במילים, לא במחשבות, לא ברגשות, אפשר רק להסתכל ולהתפלא .
להתפלא על כוח אינסופי זה.
לוחם הרוח נברא והוא נברא על ידי הקורבן, על ידי המפגש הקשה ביותר של האדם עלי האדמות, לוותר על מי שהיה ומי שיהיה.
הכללים שהוכשר לגביו חלו מדי יום ביומו, הוא נתן לחיים לחלוף אולם עמד איתן ויציב מול רוח החיים. הכללים הקשו עליו, היו ימים שלא היה עובר מספר דקות והוא היה נופל, נופל לתחבולות החיים הרבות. כשהיה נופל, הרוח נפלה, התפרקה ובמקום זאת רוח החיים לקחה פיקוד ושלטה במנגנוני החיים כהרגלה. לוחם הרוח חזר וניסה להרכיב את נפשו מאלפי החלקיקים שהוא ברא ויצר אבל ללא הועיל. ברגע שהנפש מתפרקת זהו תהליך אל חזור.
ישנה אפשרות אחרת, האפשרות להקים מחדש נפש חדשה. זאת לחשה לו הרוח בחריצי לבו. מדי יום ויום, שנה ועוד שנה לוחם הרוח חזר על התהליך הזה.
ברא, חישב, דמיין ולבסוף יצר את נפש הלוחם והיא התפרקה לו שוב.
יום אחד קרה הרגע הנורא מכל.
אחרי עבודה קשה ביצירת הרוח בהרגשה עילאית ומספקת היא התפרקה לו לאחר תקופה ממושכת של שלושה ימים. כשניסה לייצר מחדש את נפש הלוחם נתקל בחוסר הצלחה חסר תקווה. מקרה זה של חוסר הצלחה היה לעיתים תכופות כחלק מהתהליך אבל לא הפעם. שבועות על גבי שבועות הוא עמל ביצירת לוחם הרוח ולא צלח לרגע.
הדיכאון אפף את חייו באופן בלתי הפיך, הוא הלך לו ברחובות כמו כולם, נראה כמו כולם, עשה כמו כולם, חלש כמו כולם. ימיו היו ארוכים ומעייפים, החלומות כבר מזמן נאבדו מזכרונו והיה מתפרק על הרגע הקטן ושופע הבדידות לפני השינה בסופו של כל יום.
לילה אחד בחלומו הוא חלם, הוא חלם על אותו שדה.
בשדה הזה היה עובד ימים כלילות על יצירה ופירוק של אותו לוחם של הרוח אולם בחלום פניו וגופו לא היו כשהיו אז, גופו זקן ומותש בעל בגדים יומיומיים כאלו שרק מזדקנים איתם . פניו קמוטים ומעוכים, מזכירים משהו רקוב במקצת. באותה ארשת פנים מרוקנת הוא ראה מישהו מרחוק, הוא רק את מלאך המוות. מלאך המוות התקרב אליו ואיתו כל רחשי האימה הנוראיים מכל, הוא הבין שזמנו תם והוא ככל הנראה לא שם לב שהזדקן ככה וזמנו כבר עבר, חלף.
מלאך המוות הגיע בשביל לשים סוף לחייו אבל הוא רק רצה לדעת דבר אחרון לפני מותו הקרב ובא. ולכן הוא שאל, מלאך המוות היקר אני רוצה לשאול מדוע לא הצלחתי לחיות כלוחם של הנפש, מדוע כל פעם כשלתי עד לידי חוסר יכולת מוחלט ?
לא הצלחת לחיות את חיי הלוחם הידוע, הגדול מכולם והחזק מכולם כיוון שלא הקרבת, לא הקרבת את חייך למעני, למען המוות הגדול מכולם.
רצית להקים חיים שאין כוח המתנגד להם אבל ששכחת שלפני כן חייב אתה להקריב את כל החיים, כל החיים שהיו בך , וכל החיים שיהיו בך אי פעם. רק כך רוח החיים לא תצליח לחמוק מבין החריצים הקטנים ולפרק לגורמים את רוח הלוחם האדירה.
נידון אתה על ידי למוות סופי וללא חזרות, הנפש תתפרק לעד ואיתה רוחך.
הלוחם הבין שקיימות לרשותו שניות ספורות, הוא עצר את כל מחשבותיו באחת.
חשב עמוק, דמיין לרוחו, נשם את נשימתו לאחרונה ובאותה נשימה הרס את חייו, חייו שהיו לו מכל כיוון, כל כאב אפשרי שאגר ושאב עם השנים, הוא הרס את כל אלה . הרס כל אפשרות לעתיד, עתיד טוב ומלא פוריות
, עתיד מזוויע מלא בריקבון..., הרס הכל עד אפר.
בנשיפה הוא יצר, יצר את בסיסו של לוחם הרוח האגדי, הרגיש את לוחם הרוח יוצא מגופו בכוח חזק מכל מה שחש אי פעם.
מלאך המוות פורר את אותו אדם לרסיסים, לא השאיר ממנו דבר ונעלם כשם שבא.
והנה הוא מורגש, הרוח המחממת הזאת, ההרגשה הקטנה הזאת כשהעור נהיה ברווז. כשילד יוצא לעולם בפעם הראשונה, כשמביטים בפניו של אדם מבוגר הגוסס לפני עיננו, כשמחלת הסרטן לוקחת את האדם הקרוב ביותר אלינו. ההרגשה הזאת שאף פעם לא מובנת.
לוחם הרוח נברא, ההילה העוטפת אותו זוהרת על עולמנו בכוח שאי אפשר לתאר, לא במילים, לא במחשבות, לא ברגשות, אפשר רק להסתכל ולהתפלא .
להתפלא על כוח אינסופי זה.
לוחם הרוח נברא והוא נברא על ידי הקורבן, על ידי המפגש הקשה ביותר של האדם עלי האדמות, לוותר על מי שהיה ומי שיהיה.