כשקולות מכונת ההנשמה ברקע אני משחילה את כף ידי מתחת לכף היד הגדולה שלך. כף היד שפעם הייתה מרימה אותי על אצבע אחת היום שמוטה וריקה מחיים.
אתה מבקש שאזיז אותה מעט שמאלה. אני מזיזה ומלטפת כאילו אומרת לך שזה בסדר ושאני אוהבת.
אתה מונח על הכורסה שלך עטוף בכריות מכל כיוון. כרית לראש, לגב, לרגליים, שתי כריות שתומכות בכתפיים שלך ועוד כרית בצד של הישבן. סך הכל 8 כריות.
פעם רק הייתי מחכה שתשב איתי קצת, שתשאל אותי סתם שאלות כמו האם מכונת הכביסה שהבאת לי עובדת כמו שצריך ואיך הקומקום החשמלי שהבאת לי מהחבילות שהיית מכין לחיילים שלך ותמיד שם בצד איזה מוצר חשמלי רק למקרה שאצטרך.
ולא היינו נכנסים לעומק, אף פעם. וזה היה בסדר מבחינתי.
היום כשאני נכנסת בדלת של הבית כבר הדמעה זולגת מקצה העין השמאלית שלך. תמיד השמאלית ראשונה, אחר כל גם ימין מצטרפת. אני מלטפת את הראש המאפיר שלך שמדי שבוע נהיה קצת יותר אפור וכבר לא באתי איזה חודש אז איך השיער שלך עכשיו?
״את נורא יפה״ אתה מזיז את השפתיים ואני רק חולמת לשמוע שוב את הקול העבה והבלתי ניתן להתעלמות שלך שוב. הקול ששר לי אלתרמן לפני השינה וסיפר לי סיפורים על מעשי קונדס שלך ושל דני. הכי אני זוכרת שדחפתם פלפל חריף לסוס מהארווה של הקיבוץ כי רציתם שהוא ידהר יותר מהר. והוא דהר. אוהומאיך שהוא דהר.
וכשהמצאת לי את ״ לאן תסע לתחנה ומה תביא לי מתנה קמח קמח קמח סולת דיו דיו דיו״״, ומכיתה א הייתה הורה מלווה בטיולים עד שזה כבר נהיה מביך ואז לקחת אותי לתיכון בעפולה שאלמד תאטרון וכשאמא הייתה בהודו היית מגיע לכל ההצגות שלי ומתקשר אלי בשישי ב9:00 בבוקר ואומר לי שהכנת את התרנגולות ושאתה שם אותם בתנור ואני אמרתי לך: ״אבא, 9:00 בבוקר עכשיו אם תשים את התרנגולות הם יתייבשו עד הערב״ והייתי כועסת עליך שבכלל העזת להעיר אותי.
ועוד בשביל תרנגולות.
ועכשיו אתה לא עושה כלום. נמסת בגוף של עצמך ואתה כלוא. אין דרך יציאה.
אתה לא יכול לזוז אפילו מילימטר.
ואתה לא יכול לגרד באוזן או לחטט באף.
וצריך להחליף לך ולקלח אותך.
אתה תינוק, וגם אני. ואני רוצה בחזרה את אבא שלי
מישהו ראה אותו ויכול למסור לו שאני מחפשת אותו?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
