לכתובֿ, לכתוב, לכתוב. כמה לכתוב. מתי לכתוב. להשתמש במילים כמו שאני רוצה. להשתמש במילים כמו שהן נועדו להשתמש בהן. מאתמול ועד שבוע שעבר. מה שהתחדש ומה שהתיישן. מה שהתשתמח ומה שהתעצב. שלשול מילולי שמתקיף אותי פתאום ופשוט זועק, לכתוב. תמונה שפתאום ראיתי, נשלחה אליי במקרה. מתי צולמה? מי צילם? ואיפה? כמה שהתמונה נשלחה אליי במקרה. כמה שהחיים האלו מקריים. בדיוק כמו שהרגע הזה התעצב מכל מה שקרה במקרה זה יכל להיות רגע אחר. בתמונה אני רואה את הנערה המתבגרת שהייתי. היא חדה וצלולה בזכרון שלי. אני זוכרת אותה כועסת, עצובה ועצבנית. אבל בתמונה היא מחייכת אליי. כמה יפה היא היתה, והיא בכלל לא ידעה את זה. תנו לי עכשיו! מכונת זמן! אני רוצה ללכת אליה! אל הרגע הזה שהיא צולמה. עשר דקות יספיקו רק כדי לחבק אותה ולנשק אותה, לשמוע מה היא רוצה להגיד לי. אני רוצה לדעת למה היא כל כך כעסה. אני רוצה להגיד לה שזה בסדר, שאני אוהבת אותה. אני לא מכירה אותה בכלל, היא נטשה את הגוף שלי. היא כל כך רצתה לברוח משם. עכשיו היא פשוט מתגעגעת לכל מה שהיא רצתה לברוח ממנו.
