האם נשים מרבות לטפול על גברים עבירות מין? האם זיכוי במשפט משמעו שאשה ביקשה להעליל על גבר דבר שלא היה ולא נברא? מחקר חדש מנסה לעשות סדר
03.11.2017 05:45 עודכן ב: 04.11.2017 19:49
רויטל חובל
זהו אחד הנושאים הנפיצים בשיח הישראלי: גברים טוענים כי מדובר בתופעה נרחבת, נשים טוענות שמדובר במיתוס, ואף קיים תת־דיווח על עבירות מין. בעולם נעשו מחקרים אך יש סתירות בממצאיהם. היקף התופעה של תלונות שווא של נשים על עבירות מין בישראל נותר תעלומה. מחקר חדש של עורכת הדין עדי עזוז, חוקרת משפט ומגדר מהאוניברסיטה העברית, מנסה לעשות סדר ולבדוק מהו השיעור של תלונות שווא של נשים נגד גברים, בעבירות מין.
החוק לא מגדיר תלונת שווא וגם לא הפסיקה. לפי הנחיית פרקליט המדינה, תלונת שווא היא עלילה, כלומר כשאדם הולך למשטרה ומספר סיפור שלא היה. החשש מתלונות שווא קיים בכל עבירה, גם במקרים של סכסוכי שכנים או מאבקי עובדים ולמרות זאת, תלונות שווא מיוחסות בעיקר לנשים בהקשר של עבירות מין ואלימות במשפחה, כמו על רקע סכסוכי גירושים. המחקר של עזוז התמקד בעבירת המין החמורה ביותר, שתלונה בגינה נתפסת כנפיצה יותר ובעלת השלכות דרמטיות על חיי אדם.
מתוך 3,608 תיקים שנפתחו במשטרה בגין אונס*
48.7%- נסגרו מחוסר ראיות
5.5%- נסגרו מחוסר עניין לציבור
0.8%- נסגרו מחוסר אשמה
25%- הועברו לפרקליטות
20% - אחר
*לפי נתוני המשטרה לשנים 2014-2010
מתוך 3,347 תיקים שנפתחו בפרקליטות בגין אונס*
48%- נסגרו מחוסר ראיות
11.6%- נסגרו מחוסר אשמה
23%- הוגש כתב אישום
10%- טרם נתקבלה הכרעה
17.8% - אחר
*לפי נתוני הפרקליטות לשנים 2014-2011
מתוך 231 פסקי דין שניתנו*
ב-90% נרשמו הרשעות
ב-10% נרשמו זיכויים
*ב-20 שנים האחרונות
עוד כתבות בנושא
הפאניקה "מתלונות שווא" של מוטרדות מינית 23.03.2016 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
בין פייק ניוז לשוויון מגדרי 25.07.2017 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
השיח על תלונות שווא מכסה על שנאת נשים
בעקבות ספרו של יואב אבן: כמה תלונות שווא נגד גברים באמת יש בישראל? 18.06.2015
קשה ללמוד מהמקרים המעטים שבהם הוחלט להעמיד לדין בגין עדות שקר או ידיעות כוזבות, על היקף התופעה, אם בכלל ישנה. מי שטוענים בלהט כי מדובר במגפה ממש, הם, בין היתר, לשכת עורכי הדין שהקימה ב–2014 וועדה מיוחדת כדי להילחם בתופעה. בנוסף, במחקר שפרסם בשנה שעברה ד"ר יואב מזא"ה, ראש מכון המחקר למשפחה, שוויון ומשפט בקריה האקדמית אונו, הוא תקף את מערכת המשפט שאינה מענישה בחומרה מספקת על תלונות שווא. נוסף על אלה, ח"כ מיקי זוהר (הליכוד) יזם בקיץ דיון בכנסת שבו אמר: "ישנם גברים ששילמו מחיר כבד מנשוא עקב תלונות שווא. במדינה יש תופעה שנשים רבות החליטו שהכלי המאוד יעיל הזה, הוא כלי שאפשר להשתמש בו על מנת להשיג מטרות כמו הסדרי ראייה, קידום בעבודה, נקמה על דברים שנעשו".
עזוז רואה בהתבטאויות וביוזמות הללו חלק מ"מתקפת נגד" בגין הצלחתה של התנועה הפמיניסטית לשנות את יחסי הכוח המגדריים. לדבריה, המתקפה מתנהלת בלא ביסוס בנתונים. אין כיום שום גוף רשמי שעורך מעקב על תלונות שווא, וקיים ויכוח על הדרך לאמוד את התופעה. עזוז הציעה במחקרה, שחלק מממצאיו מתפרסמים כאן לראשונה, לבדוק את שיעור התלונות שנסגרו בעילה של חוסר אשמה (להבדיל מחוסר עניין לציבור או חוסר ראיות). במקרה כזה מכריזה הפרקליטות כי היא משוכנעת שהחשוד אינו אשם.
"מגפה"
עו"ד עדי עזוז
עו"ד עדי עזוזמגד גוזני
לפי הנתונים שאספה עזוז, בשנים 2010–2014 נפתחו במשטרה 3,608 תיקים בגין אונס. מתוכם, פחות מאחוז (0.8%) נסגרו מחוסר אשמה בעוד שכמעט מחציתם (48.7%), נסגרו מחוסר ראיות. ב2001-2004- נפתחו 410 תיקים במשטרה בגין אונס, 11% מתוכם נסגרו מחוסר אשמה.
בפרקליטות, נפתחו בשנים 2011–2014 3,347 תיקים בגין אונס. 11.6% מהם נסגרו מחוסר אשמה ו–48% נסגרו מחוסר ראיות. רק 23%, פחות מרבע מהתיקים שהועברו לפרקליטות, הגיעו לביהמ"ש והוגשו בהם כתבי אישום. אף כי שיעור התיקים שנסגרו מחוסר אשמה נמוך, טעות לחשוב שבכל המקרים הללו היו תלונות שווא.
עורכת הדין דליה אברמוף, שבמשך 30 שנה שימשה תובעת בתיקי עבירות מין בפרקליטות מחוז תל אביב עד שפרשה לפני שנתיים, אמרה ל"הארץ" כי העובדה שתיק נסגר מחוסר אשמה לא בהכרח מעידה על תלונת שווא. "יכול להיות מצב שבחוויה הסובייקטיבית של המתלוננת היתה פגיעה מינית, אבל כשבוחנים את הסיטואציה ואת הראיות, מבינים שיש לסגור את התיק מחוסר אשמה, למשל כי לנאשם לא היתה כל מודעות". במלים אחרות, ישנם מקרים שבהם התיק נגנז (נמחק כלא היה) מחוסר אשמה אף כי הפרקליטות מאמינה למתלוננת ולא מאמינה בחפות הנאשם, מפני שלא ראוי בנסיבות המקרה להכתים את החשוד, וסגירה מחוסר ראיות תותיר עקבות במרשם הפלילי של המשטרה.
על בסיס הנתונים האלה, מציינת עזוז במחקרה כי ההנחה שנשים נוטות להגיש תלונות שווא על אונס אינה מבוססת אמפירית. לדבריה, "הממצאים מלמדים על הפער בין ההנחה אודות 'מגפה' לבין המציאות. ההנחה כי דווקא עבירות מין הן תחום שמועד לריבוי תלונות שווא לא נוצרה יש מאין. היא נשענת על הנחות שאינן מבוססות אמפירית, אך הן מושרשות עמוק בתוך השיח".
כך, בשנות ה–70 נהגו לחלק לשוטרים בקליפורניה ספר הדרכה שבו נכתב כי תלונות על אונס הן תלונות השווא הנפוצות ביותר. ועד שנת 2000 לפחות, ב–17 מדינות בארה"ב נאלצו נשים לעבור בדיקת פוליגרף כדי שתלונתן על אונס תתקבל.
בישראל מפנה עזוז לדבריו של שופט העליון המנוח פרופ' יעקב קדמי, שכתב בספרו על דיני ראיות כי "ניסיון החיים לימד כי תחום רגיש במיוחד זה (תחום עבירות המין) מועד לפורענות של עלילות שווא". עזוז מותחת ביקורת על דברי קדמי, שקבע את מה שקבע על סמך מקרה בודד, משנת 1979, של אשה שהורשעה במסירת ידיעה כוזבת. דוגמה עדכנית יותר שאליה מפנה עזוז, היא מאמר של השופט מרדכי לוי מביהמ"ש המחוזי בב"ש מ–2015, תחת הכותרת "הסכנה להרשעות שווא" שבו הוא כותב כי בתחום עבירות המין "קיימת סכנה מוגברת להרשעת שווא".
אל מול אלה מציינת עזוז את הנתונים על תת־דיווח על עבירות מין. לפי איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, רק 15% מהפניות למרכזים הגיעו גם למשטרה. אחת הסיבות לכך היא שנשים חוששות מההשלכות הקשות שיכולות להיות להגשת תלונה על חייהן. בפסק דין משנת 2014, השופטת דליה גנות מבית המשפט המחוזי בתל אביב, הטילה ספק במהימנות של מתלוננת וקבעה כי "התגובה הטבעית של אשה בגירה הנאנסת הינה להגיש תלונה במשטרה ולשתף את קרוביה באשר אירע לה".
זיכוי בגלל בלבול
עזוז לא הסתפקה בנתונים מהמשטרה והפרקליטות, ובחנה אם מקרים של זיכוי מוחלט מאונס בבית המשפט יכולים לשמש אינדיקציה לתלונות שווא. היא בחנה 231 פסקי דין שהתנהלו בבתי המשפט המחוזי והעליון בשנים האחרונות (כלומר, ללא הסדרי טיעון). לפי ממצאי המחקר שלה, 90% מהתיקים האלה הסתיימו בהרשעה, ו–10% בזיכוי. לפי מחקר מטעם הנהלת בתי המשפט, שיעור ההרשעות בישראל עומד על כ–70%. עם זאת, ציינה עזוז כי אין להסיק שכל הזיכויים מלמדים על תלונות שווא, שכן במשפט הפלילי נדרשת ודאות של מעל לספק סביר על מנת להרשיע נאשם.
כשצללה אל תוך 23 התיקים שהסתיימו בזיכוי, בחנה עזוז מדוע אותם נאשמים זוכו. היא גילתה ששבעה מהזיכויים התקבלו על אף שהשופטים ציינו כי הם מאמינים למתלוננת. בשישה תיקים הסיבות לזיכוי היו שונות ונתונות לפרשנות, ובעשרה תיקים היתה רמיזה של השופטים כי המתלוננת לא אמרה אמת.
באחד מפסקי הדין, שניתן ב–2010 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, הוחלט לזכות צעיר שנאשם באונס של חיילת שהכיר זמן קצר קודם לכן. הנאשם טען שאכן היו יחסים אך הם היו בהסכמה, ובית המשפט לא האמין למתלוננת. "לא מצאתי ליתן אמוני במתלוננת וגרסתה נדחתה על ידי כלא מהימנה", כתבה בהכרעת הדין השופטת מרים דיסקין.
זיכוי נוסף שמופיע במחקר וניתן בשתי ערכאות, בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון, קבע כי המתלוננת אמינה אך לא ניתן להרשיע ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי. באותו מקרה היה מדובר בשני צעירים, צחי וזיו, שהואשמו באונס של צעירה בת 16.5 אותה הכירו במועדון לילה בראשון לציון. לפי כתב האישום, הצעירה שתתה עם צחי, הם רקדו והתנשקו אך מאוחר יותר היא חשה ברע וביקשה לצאת החוצה. היא נשכבה מחוץ למועדון והחלה לבכות ולצעוק. צחי וזיו אמרו לנוכחים שהם לוקחים אותה לטיפול, אך לטענתה, ברכב צחי אנס אותה תוך שחברו זיו צופה במתרחש.
היא סיפרה שלא היה לה כוח להתנגד, וכל שיכלה לעשות הוא לצעוק. ד־נ־א של צחי נמצא על בגדיה, וד־נ־א של חברו נמצא בתחתוניה. צחי הכחיש, חברו שמר על זכות השתיקה. ביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש העליון זיכו את השניים לאחר שנקבע כי הסדר הכרונולוגי של האירועים לא מתיישב וכי "החשש לערבוב זמנים ובלבול בין זהויות הינו ממשי ביותר ולא ניתן להסיק מדברי המתלוננת מתי ועל ידי מי נפגעה". בית המשפט הדגיש כי "המתלוננת הותירה רושם של נערה ישרה והגונה, אשר לא תטפול במזיד האשמת שווא".
מקרה נוסף שסווג כ"נתון לפרשנות", נוגע לתלונה של אשה בת 26, כי שכנה אנס אותה. האשה סיפרה שקיימו יחסי מין בהסכמה פעם אחת. כשסירבה לקיים עמו יחסי מין פעם נוספת, דחף אותה לטענתה לעבר מיטתה ואנס אותה תוך שהוא מכה אותה בפניה.
הנאשם כפר באישומים נגדו וטען כי היה ביניהם קשר רומנטי וכי הוא זה שנענה לבקשותיה לקיים עמו יחסי מין. הוא הוסיף כי להערכתו, בעלה של המתלוננת הוא זה שהכה אותה לאחר שגילה את דבר היחסים ביניהם, וכי מדובר בתלונת שווא. בית המשפט הרשיע את האיש בתקיפה אך זיכה אותו מאונס. "ישאל השואל, הכיצד נתנו אמון בגרסתה של המתלוננת בדבר התקיפה שגורמת חבלה, אך לא הצלחנו ליתן אמון מספק בגרסתה בדבר האונס?", נכתב בסיכום הכרעת הדין. "כידוע, בית המשפט רשאי לבור מתוך העדות את החלק המהימן עליו, ובלבד שהעדות אינה מִקשה אחת אלא ניתנת לחלוקה הגיונית, וקיים הסבר סביר לסתירות בעדות".
בפרקליטות מתעקשים שזיכויים ונתונים על סגירת תיקים מחוסר אשמה, לא יכולים להעיד על היקף התופעה של תלונות שווא וכי הדרך היחידה היא בחינה פרטנית של כל תיק.
תופעה שולית
בעולם, לשם השוואה, התפרסמו כמה מחקרים שבחנו את התלונות והראיות, כדי לקבוע אם התלונה היא תלונת שווא. מחקר של שלוש חוקרות מבוסטון וחוקר משיקגו, שפורסם בשנת 2010, בחן תלונות שהוגשו על ידי נשים באוניברסיטאות ומצא כי רק לגבי 6% מהתלונות נמצאה ראיה מהימנה שהן תלונות שווא.
לגישת מערכת התביעה בישראל, תלונות שווא של נשים נגד גברים הן תופעה שולית. "אני יכול להגיד, גם כהתרשמות, שאין תופעה גורפת של תיקים בנוגע לתלונות שווא של נשים ובוודאי לא של גברים", אמר ביולי המשנה לפרקליט המדינה, שלמה (מומי) למברגר, בדיון בכנסת.
עו"ד דליה אברמוף, אמרה: "בכל הקריירה שלי בפרקליטות זכורים לי שני מקרים של תלונת שווא, והם נבעו ממצוקה של אותן נשים. הן עצמן התוודו על כך". לדבריה, "הפרקליטות מגישה כתב אישום לפי אמות המידה שנקבעו בחוק ובהנחיות היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. הרף הזה מוביל לכך שהרבה פעמים תלונה של קורבן אינה מגיעה להגשת כתב אישום. זה לא אומר שהאדם משקר. בעיני תלונת שווא זה כשאדם בודה מלבו סיפור שלא היה ולא נברא כדי להפליל אדם אחר, והוא יודע שזה שקרי.
"נכון שהצד השני, החשוד, חייב לוודא שיש הסכמה", ממשיכה אברמוף. "אבל עדיין יכולות להיות סיטואציות של אי־הבנה, של כשל בתקשורת, שיכולות להביא לסגירת תיק מחוסר אשמה".
03.11.2017 05:45 עודכן ב: 04.11.2017 19:49
רויטל חובל
זהו אחד הנושאים הנפיצים בשיח הישראלי: גברים טוענים כי מדובר בתופעה נרחבת, נשים טוענות שמדובר במיתוס, ואף קיים תת־דיווח על עבירות מין. בעולם נעשו מחקרים אך יש סתירות בממצאיהם. היקף התופעה של תלונות שווא של נשים על עבירות מין בישראל נותר תעלומה. מחקר חדש של עורכת הדין עדי עזוז, חוקרת משפט ומגדר מהאוניברסיטה העברית, מנסה לעשות סדר ולבדוק מהו השיעור של תלונות שווא של נשים נגד גברים, בעבירות מין.
החוק לא מגדיר תלונת שווא וגם לא הפסיקה. לפי הנחיית פרקליט המדינה, תלונת שווא היא עלילה, כלומר כשאדם הולך למשטרה ומספר סיפור שלא היה. החשש מתלונות שווא קיים בכל עבירה, גם במקרים של סכסוכי שכנים או מאבקי עובדים ולמרות זאת, תלונות שווא מיוחסות בעיקר לנשים בהקשר של עבירות מין ואלימות במשפחה, כמו על רקע סכסוכי גירושים. המחקר של עזוז התמקד בעבירת המין החמורה ביותר, שתלונה בגינה נתפסת כנפיצה יותר ובעלת השלכות דרמטיות על חיי אדם.
מתוך 3,608 תיקים שנפתחו במשטרה בגין אונס*
48.7%- נסגרו מחוסר ראיות
5.5%- נסגרו מחוסר עניין לציבור
0.8%- נסגרו מחוסר אשמה
25%- הועברו לפרקליטות
20% - אחר
*לפי נתוני המשטרה לשנים 2014-2010
מתוך 3,347 תיקים שנפתחו בפרקליטות בגין אונס*
48%- נסגרו מחוסר ראיות
11.6%- נסגרו מחוסר אשמה
23%- הוגש כתב אישום
10%- טרם נתקבלה הכרעה
17.8% - אחר
*לפי נתוני הפרקליטות לשנים 2014-2011
מתוך 231 פסקי דין שניתנו*
ב-90% נרשמו הרשעות
ב-10% נרשמו זיכויים
*ב-20 שנים האחרונות
עוד כתבות בנושא
הפאניקה "מתלונות שווא" של מוטרדות מינית 23.03.2016 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
בין פייק ניוז לשוויון מגדרי 25.07.2017 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
השיח על תלונות שווא מכסה על שנאת נשים
בעקבות ספרו של יואב אבן: כמה תלונות שווא נגד גברים באמת יש בישראל? 18.06.2015
קשה ללמוד מהמקרים המעטים שבהם הוחלט להעמיד לדין בגין עדות שקר או ידיעות כוזבות, על היקף התופעה, אם בכלל ישנה. מי שטוענים בלהט כי מדובר במגפה ממש, הם, בין היתר, לשכת עורכי הדין שהקימה ב–2014 וועדה מיוחדת כדי להילחם בתופעה. בנוסף, במחקר שפרסם בשנה שעברה ד"ר יואב מזא"ה, ראש מכון המחקר למשפחה, שוויון ומשפט בקריה האקדמית אונו, הוא תקף את מערכת המשפט שאינה מענישה בחומרה מספקת על תלונות שווא. נוסף על אלה, ח"כ מיקי זוהר (הליכוד) יזם בקיץ דיון בכנסת שבו אמר: "ישנם גברים ששילמו מחיר כבד מנשוא עקב תלונות שווא. במדינה יש תופעה שנשים רבות החליטו שהכלי המאוד יעיל הזה, הוא כלי שאפשר להשתמש בו על מנת להשיג מטרות כמו הסדרי ראייה, קידום בעבודה, נקמה על דברים שנעשו".
עזוז רואה בהתבטאויות וביוזמות הללו חלק מ"מתקפת נגד" בגין הצלחתה של התנועה הפמיניסטית לשנות את יחסי הכוח המגדריים. לדבריה, המתקפה מתנהלת בלא ביסוס בנתונים. אין כיום שום גוף רשמי שעורך מעקב על תלונות שווא, וקיים ויכוח על הדרך לאמוד את התופעה. עזוז הציעה במחקרה, שחלק מממצאיו מתפרסמים כאן לראשונה, לבדוק את שיעור התלונות שנסגרו בעילה של חוסר אשמה (להבדיל מחוסר עניין לציבור או חוסר ראיות). במקרה כזה מכריזה הפרקליטות כי היא משוכנעת שהחשוד אינו אשם.
"מגפה"
עו"ד עדי עזוז
עו"ד עדי עזוזמגד גוזני
לפי הנתונים שאספה עזוז, בשנים 2010–2014 נפתחו במשטרה 3,608 תיקים בגין אונס. מתוכם, פחות מאחוז (0.8%) נסגרו מחוסר אשמה בעוד שכמעט מחציתם (48.7%), נסגרו מחוסר ראיות. ב2001-2004- נפתחו 410 תיקים במשטרה בגין אונס, 11% מתוכם נסגרו מחוסר אשמה.
בפרקליטות, נפתחו בשנים 2011–2014 3,347 תיקים בגין אונס. 11.6% מהם נסגרו מחוסר אשמה ו–48% נסגרו מחוסר ראיות. רק 23%, פחות מרבע מהתיקים שהועברו לפרקליטות, הגיעו לביהמ"ש והוגשו בהם כתבי אישום. אף כי שיעור התיקים שנסגרו מחוסר אשמה נמוך, טעות לחשוב שבכל המקרים הללו היו תלונות שווא.
עורכת הדין דליה אברמוף, שבמשך 30 שנה שימשה תובעת בתיקי עבירות מין בפרקליטות מחוז תל אביב עד שפרשה לפני שנתיים, אמרה ל"הארץ" כי העובדה שתיק נסגר מחוסר אשמה לא בהכרח מעידה על תלונת שווא. "יכול להיות מצב שבחוויה הסובייקטיבית של המתלוננת היתה פגיעה מינית, אבל כשבוחנים את הסיטואציה ואת הראיות, מבינים שיש לסגור את התיק מחוסר אשמה, למשל כי לנאשם לא היתה כל מודעות". במלים אחרות, ישנם מקרים שבהם התיק נגנז (נמחק כלא היה) מחוסר אשמה אף כי הפרקליטות מאמינה למתלוננת ולא מאמינה בחפות הנאשם, מפני שלא ראוי בנסיבות המקרה להכתים את החשוד, וסגירה מחוסר ראיות תותיר עקבות במרשם הפלילי של המשטרה.
על בסיס הנתונים האלה, מציינת עזוז במחקרה כי ההנחה שנשים נוטות להגיש תלונות שווא על אונס אינה מבוססת אמפירית. לדבריה, "הממצאים מלמדים על הפער בין ההנחה אודות 'מגפה' לבין המציאות. ההנחה כי דווקא עבירות מין הן תחום שמועד לריבוי תלונות שווא לא נוצרה יש מאין. היא נשענת על הנחות שאינן מבוססות אמפירית, אך הן מושרשות עמוק בתוך השיח".
כך, בשנות ה–70 נהגו לחלק לשוטרים בקליפורניה ספר הדרכה שבו נכתב כי תלונות על אונס הן תלונות השווא הנפוצות ביותר. ועד שנת 2000 לפחות, ב–17 מדינות בארה"ב נאלצו נשים לעבור בדיקת פוליגרף כדי שתלונתן על אונס תתקבל.
בישראל מפנה עזוז לדבריו של שופט העליון המנוח פרופ' יעקב קדמי, שכתב בספרו על דיני ראיות כי "ניסיון החיים לימד כי תחום רגיש במיוחד זה (תחום עבירות המין) מועד לפורענות של עלילות שווא". עזוז מותחת ביקורת על דברי קדמי, שקבע את מה שקבע על סמך מקרה בודד, משנת 1979, של אשה שהורשעה במסירת ידיעה כוזבת. דוגמה עדכנית יותר שאליה מפנה עזוז, היא מאמר של השופט מרדכי לוי מביהמ"ש המחוזי בב"ש מ–2015, תחת הכותרת "הסכנה להרשעות שווא" שבו הוא כותב כי בתחום עבירות המין "קיימת סכנה מוגברת להרשעת שווא".
אל מול אלה מציינת עזוז את הנתונים על תת־דיווח על עבירות מין. לפי איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, רק 15% מהפניות למרכזים הגיעו גם למשטרה. אחת הסיבות לכך היא שנשים חוששות מההשלכות הקשות שיכולות להיות להגשת תלונה על חייהן. בפסק דין משנת 2014, השופטת דליה גנות מבית המשפט המחוזי בתל אביב, הטילה ספק במהימנות של מתלוננת וקבעה כי "התגובה הטבעית של אשה בגירה הנאנסת הינה להגיש תלונה במשטרה ולשתף את קרוביה באשר אירע לה".
זיכוי בגלל בלבול
עזוז לא הסתפקה בנתונים מהמשטרה והפרקליטות, ובחנה אם מקרים של זיכוי מוחלט מאונס בבית המשפט יכולים לשמש אינדיקציה לתלונות שווא. היא בחנה 231 פסקי דין שהתנהלו בבתי המשפט המחוזי והעליון בשנים האחרונות (כלומר, ללא הסדרי טיעון). לפי ממצאי המחקר שלה, 90% מהתיקים האלה הסתיימו בהרשעה, ו–10% בזיכוי. לפי מחקר מטעם הנהלת בתי המשפט, שיעור ההרשעות בישראל עומד על כ–70%. עם זאת, ציינה עזוז כי אין להסיק שכל הזיכויים מלמדים על תלונות שווא, שכן במשפט הפלילי נדרשת ודאות של מעל לספק סביר על מנת להרשיע נאשם.
כשצללה אל תוך 23 התיקים שהסתיימו בזיכוי, בחנה עזוז מדוע אותם נאשמים זוכו. היא גילתה ששבעה מהזיכויים התקבלו על אף שהשופטים ציינו כי הם מאמינים למתלוננת. בשישה תיקים הסיבות לזיכוי היו שונות ונתונות לפרשנות, ובעשרה תיקים היתה רמיזה של השופטים כי המתלוננת לא אמרה אמת.
באחד מפסקי הדין, שניתן ב–2010 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, הוחלט לזכות צעיר שנאשם באונס של חיילת שהכיר זמן קצר קודם לכן. הנאשם טען שאכן היו יחסים אך הם היו בהסכמה, ובית המשפט לא האמין למתלוננת. "לא מצאתי ליתן אמוני במתלוננת וגרסתה נדחתה על ידי כלא מהימנה", כתבה בהכרעת הדין השופטת מרים דיסקין.
זיכוי נוסף שמופיע במחקר וניתן בשתי ערכאות, בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון, קבע כי המתלוננת אמינה אך לא ניתן להרשיע ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי. באותו מקרה היה מדובר בשני צעירים, צחי וזיו, שהואשמו באונס של צעירה בת 16.5 אותה הכירו במועדון לילה בראשון לציון. לפי כתב האישום, הצעירה שתתה עם צחי, הם רקדו והתנשקו אך מאוחר יותר היא חשה ברע וביקשה לצאת החוצה. היא נשכבה מחוץ למועדון והחלה לבכות ולצעוק. צחי וזיו אמרו לנוכחים שהם לוקחים אותה לטיפול, אך לטענתה, ברכב צחי אנס אותה תוך שחברו זיו צופה במתרחש.
היא סיפרה שלא היה לה כוח להתנגד, וכל שיכלה לעשות הוא לצעוק. ד־נ־א של צחי נמצא על בגדיה, וד־נ־א של חברו נמצא בתחתוניה. צחי הכחיש, חברו שמר על זכות השתיקה. ביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש העליון זיכו את השניים לאחר שנקבע כי הסדר הכרונולוגי של האירועים לא מתיישב וכי "החשש לערבוב זמנים ובלבול בין זהויות הינו ממשי ביותר ולא ניתן להסיק מדברי המתלוננת מתי ועל ידי מי נפגעה". בית המשפט הדגיש כי "המתלוננת הותירה רושם של נערה ישרה והגונה, אשר לא תטפול במזיד האשמת שווא".
מקרה נוסף שסווג כ"נתון לפרשנות", נוגע לתלונה של אשה בת 26, כי שכנה אנס אותה. האשה סיפרה שקיימו יחסי מין בהסכמה פעם אחת. כשסירבה לקיים עמו יחסי מין פעם נוספת, דחף אותה לטענתה לעבר מיטתה ואנס אותה תוך שהוא מכה אותה בפניה.
הנאשם כפר באישומים נגדו וטען כי היה ביניהם קשר רומנטי וכי הוא זה שנענה לבקשותיה לקיים עמו יחסי מין. הוא הוסיף כי להערכתו, בעלה של המתלוננת הוא זה שהכה אותה לאחר שגילה את דבר היחסים ביניהם, וכי מדובר בתלונת שווא. בית המשפט הרשיע את האיש בתקיפה אך זיכה אותו מאונס. "ישאל השואל, הכיצד נתנו אמון בגרסתה של המתלוננת בדבר התקיפה שגורמת חבלה, אך לא הצלחנו ליתן אמון מספק בגרסתה בדבר האונס?", נכתב בסיכום הכרעת הדין. "כידוע, בית המשפט רשאי לבור מתוך העדות את החלק המהימן עליו, ובלבד שהעדות אינה מִקשה אחת אלא ניתנת לחלוקה הגיונית, וקיים הסבר סביר לסתירות בעדות".
בפרקליטות מתעקשים שזיכויים ונתונים על סגירת תיקים מחוסר אשמה, לא יכולים להעיד על היקף התופעה של תלונות שווא וכי הדרך היחידה היא בחינה פרטנית של כל תיק.
תופעה שולית
בעולם, לשם השוואה, התפרסמו כמה מחקרים שבחנו את התלונות והראיות, כדי לקבוע אם התלונה היא תלונת שווא. מחקר של שלוש חוקרות מבוסטון וחוקר משיקגו, שפורסם בשנת 2010, בחן תלונות שהוגשו על ידי נשים באוניברסיטאות ומצא כי רק לגבי 6% מהתלונות נמצאה ראיה מהימנה שהן תלונות שווא.
לגישת מערכת התביעה בישראל, תלונות שווא של נשים נגד גברים הן תופעה שולית. "אני יכול להגיד, גם כהתרשמות, שאין תופעה גורפת של תיקים בנוגע לתלונות שווא של נשים ובוודאי לא של גברים", אמר ביולי המשנה לפרקליט המדינה, שלמה (מומי) למברגר, בדיון בכנסת.
עו"ד דליה אברמוף, אמרה: "בכל הקריירה שלי בפרקליטות זכורים לי שני מקרים של תלונת שווא, והם נבעו ממצוקה של אותן נשים. הן עצמן התוודו על כך". לדבריה, "הפרקליטות מגישה כתב אישום לפי אמות המידה שנקבעו בחוק ובהנחיות היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. הרף הזה מוביל לכך שהרבה פעמים תלונה של קורבן אינה מגיעה להגשת כתב אישום. זה לא אומר שהאדם משקר. בעיני תלונת שווא זה כשאדם בודה מלבו סיפור שלא היה ולא נברא כדי להפליל אדם אחר, והוא יודע שזה שקרי.
"נכון שהצד השני, החשוד, חייב לוודא שיש הסכמה", ממשיכה אברמוף. "אבל עדיין יכולות להיות סיטואציות של אי־הבנה, של כשל בתקשורת, שיכולות להביא לסגירת תיק מחוסר אשמה".