ההיא / רחל פרג
עטרה שיקעה ידיה בבצק הדביק,והחלה ללוש , אולם הדמעות שעמדו בעיניה הפריעו לה בעבודתה, התגלגלו להן הדמעות לאיטן ופילסו נתיב בתוך ים הקמטים החרוש בלחייה. עטרה ניסתה לצוד אותן אך כיוון שידיה מלאות היו בבצק הדביק לא עלה הדבר בידה, והן המשיכו להתגלגל במורד לחייה עד שנפלו אל תוך הבצק.
"מים לא חסרים כאן" הרהרה עטרה בעצב, " וגם מלח כבר שמתי, ודמעות לא יועילו לבצק ", הוסיפה מעט שמן לבצק, כנגד הדמעות, וחזרה ללוש אותו בתנועות מהירות, "המלאכה רבה, השבת בפתח והכנת הקובנה מתעכבת".
נתרצה הבצק לנמרצותה והחל מקבל צורה עגולה עד שהפך לכדור עגול וחלק, עטפה אותו בשקית ניילון, שיתפח, ופנתה לעיסוקיה הרבים. ועלתה דמותו של זכריה בעלה לפניה שהוא הוא המקור לאותו מעיין של דמעות שהולך וזולג מעיניה. זכרה את הלילות שחיכתה לו, את השעות הרבות ששכבה ערה במיטתם המשותפת מצפה שיחזור , וכשהגיע סוף סוף ונכנס למיטה כולו אפוף ריחן של נשים אחרות, לא מיחתה, לא כעסה רק כמהה למגע ידו, לחיוך אחד בשבילה, למילה שיזרוק לעברה, שאריות עלובות, אספה ואגרה כאבנים יקרות.
הבצק תפח ועטרה הסירה את הניילון הרטיבה ידיה וחזרה ללוש, לפתע החלה להכות בבצק בחמת זעם, באגרופים קמוצים, הכל הייתה מוכנה לשאת, את הנשים האחרות, את העלבונות, ההתעלמות , הבוז, אפילו את המהלומות קבלה באהבה, אבל זה, לא!! "את זה אני לא מסוגלת לשאת שזכריה יבגוד בי עם...." עטרה הרגישה מחנק, כעסה הלך ותפח ודמה לכדור הבצק שהכינה ונתקע בגרונה שמה של "ההיא", לא להקיא ולא לבלוע, לא יכולה להגות אותו אפילו בשקט לעצמה.. דפיקה חזקה בדלת החזירה אותה למציאות, ניגבה את ידיה ופתחה את הדלת, ושם עמדה ההיא ........אחותה.
ונכנסה "ההיא" למטבח, ראשה מורכן ולא העיזה לשאת מבטה אל עטרה שעיניה רשפו אש, "באתי..באתי.. " החלה מגמגמת , בלעה רוקה והמשיכה במהירות לפני שתתחרט "באתי לומר לך שזה נגמר, זה נגמר , אני נשבעת בחיי" , עטרה לא ענתה לאחותה, זיכרון צורב עלה בה, בשנים הראשונות לנישואיה, כשגדלו עלבונה וצערה באה אל אביה וספרה לו, בכתה ואמרה שזכריה מסתובב עם נשים אחרות , היא ביקשה את עזרתו, רצתה לעזוב , "אישה " צעק אז עליה אביה , "תחזרי הביתה, מקומך על יד בעלך," וכשניסתה למחות , סטר לה בחוזקה על פניה ודחפה אל עבר הדלת. ושם עמדה אחותה בבת עינו של אביה , הבת שמעולם לא סרב לה במאום, הביטה בה, לא אמרה דבר, לא עשתה דבר וגם ואפילו לא באה לנחם, לעודד, לומר מלה טוב. "עטרה תקשיבי לי , זה נגמר , " ניסתה שוב אחותה לומר. עטרה נגשה אל השולחן עמד שם כד קריסטל , מתנה מאחותה, הביאה לה אותו ביום נישואיה, היא לקחה את הכד בשתי ידיה וזרקה אותה בכוח על הרצפה, הכד התנפץ והשברים החלו להתפזר בחדר.
עטרה הביטה אל אחותה ואמרה: "את זוכרת מה אמרה אימא עליה השלום: כד שנשבר, לעולם לא יחזור להיות אותו דבר, גם אם יתקנו אותו , תמיד ייראו הסדקים", אחר לקחה את הבצק והכניסה לסיר. "אוכלים קובנה בשבת", אמרה אל חלל החדר.
טריקת הדלת הייתה המענה לדבריה, עטרה נרעדה, נאנחה והחלה אוספת את השברים.
עטרה שיקעה ידיה בבצק הדביק,והחלה ללוש , אולם הדמעות שעמדו בעיניה הפריעו לה בעבודתה, התגלגלו להן הדמעות לאיטן ופילסו נתיב בתוך ים הקמטים החרוש בלחייה. עטרה ניסתה לצוד אותן אך כיוון שידיה מלאות היו בבצק הדביק לא עלה הדבר בידה, והן המשיכו להתגלגל במורד לחייה עד שנפלו אל תוך הבצק.
"מים לא חסרים כאן" הרהרה עטרה בעצב, " וגם מלח כבר שמתי, ודמעות לא יועילו לבצק ", הוסיפה מעט שמן לבצק, כנגד הדמעות, וחזרה ללוש אותו בתנועות מהירות, "המלאכה רבה, השבת בפתח והכנת הקובנה מתעכבת".
נתרצה הבצק לנמרצותה והחל מקבל צורה עגולה עד שהפך לכדור עגול וחלק, עטפה אותו בשקית ניילון, שיתפח, ופנתה לעיסוקיה הרבים. ועלתה דמותו של זכריה בעלה לפניה שהוא הוא המקור לאותו מעיין של דמעות שהולך וזולג מעיניה. זכרה את הלילות שחיכתה לו, את השעות הרבות ששכבה ערה במיטתם המשותפת מצפה שיחזור , וכשהגיע סוף סוף ונכנס למיטה כולו אפוף ריחן של נשים אחרות, לא מיחתה, לא כעסה רק כמהה למגע ידו, לחיוך אחד בשבילה, למילה שיזרוק לעברה, שאריות עלובות, אספה ואגרה כאבנים יקרות.
הבצק תפח ועטרה הסירה את הניילון הרטיבה ידיה וחזרה ללוש, לפתע החלה להכות בבצק בחמת זעם, באגרופים קמוצים, הכל הייתה מוכנה לשאת, את הנשים האחרות, את העלבונות, ההתעלמות , הבוז, אפילו את המהלומות קבלה באהבה, אבל זה, לא!! "את זה אני לא מסוגלת לשאת שזכריה יבגוד בי עם...." עטרה הרגישה מחנק, כעסה הלך ותפח ודמה לכדור הבצק שהכינה ונתקע בגרונה שמה של "ההיא", לא להקיא ולא לבלוע, לא יכולה להגות אותו אפילו בשקט לעצמה.. דפיקה חזקה בדלת החזירה אותה למציאות, ניגבה את ידיה ופתחה את הדלת, ושם עמדה ההיא ........אחותה.
ונכנסה "ההיא" למטבח, ראשה מורכן ולא העיזה לשאת מבטה אל עטרה שעיניה רשפו אש, "באתי..באתי.. " החלה מגמגמת , בלעה רוקה והמשיכה במהירות לפני שתתחרט "באתי לומר לך שזה נגמר, זה נגמר , אני נשבעת בחיי" , עטרה לא ענתה לאחותה, זיכרון צורב עלה בה, בשנים הראשונות לנישואיה, כשגדלו עלבונה וצערה באה אל אביה וספרה לו, בכתה ואמרה שזכריה מסתובב עם נשים אחרות , היא ביקשה את עזרתו, רצתה לעזוב , "אישה " צעק אז עליה אביה , "תחזרי הביתה, מקומך על יד בעלך," וכשניסתה למחות , סטר לה בחוזקה על פניה ודחפה אל עבר הדלת. ושם עמדה אחותה בבת עינו של אביה , הבת שמעולם לא סרב לה במאום, הביטה בה, לא אמרה דבר, לא עשתה דבר וגם ואפילו לא באה לנחם, לעודד, לומר מלה טוב. "עטרה תקשיבי לי , זה נגמר , " ניסתה שוב אחותה לומר. עטרה נגשה אל השולחן עמד שם כד קריסטל , מתנה מאחותה, הביאה לה אותו ביום נישואיה, היא לקחה את הכד בשתי ידיה וזרקה אותה בכוח על הרצפה, הכד התנפץ והשברים החלו להתפזר בחדר.
עטרה הביטה אל אחותה ואמרה: "את זוכרת מה אמרה אימא עליה השלום: כד שנשבר, לעולם לא יחזור להיות אותו דבר, גם אם יתקנו אותו , תמיד ייראו הסדקים", אחר לקחה את הבצק והכניסה לסיר. "אוכלים קובנה בשבת", אמרה אל חלל החדר.
טריקת הדלת הייתה המענה לדבריה, עטרה נרעדה, נאנחה והחלה אוספת את השברים.