השמש זרחה.
שולחת את קרניה כפרשים להדיר את החושך.
הציפורים החלו לשיר לאות ניצחון רגעי בקרב ללא הסוף.
רעשי היום חדרו לראשי, מנערים אותי משינה.
פקחתי ללא רצון את עיניי, בוהה בתיקרה הלבנה.
תוהה אם היא אי פעם תשנה את צבעה.
היה זה הראשון לאוגוסט, בדיוק שנה מאז.
גוף חדש, חיים חדשים, אך כאב ישן.
היתה זאת עיר חדשה, כמו מגיפה מתפשטת לכל עבר,
בולעת בדרכה כל פיסת היסטוריה.
אומר כי אין זאת אשמתם אבל צער וזעם לא מרפים
כשעולמי נחרב כנגד עיניי, חלק אחר חלק.
מנגינה מצמררת החזירה אותי שוב לחדרי,
הטלפון צלצל.
"שלום, אני מדברת עם יונתן?" שאל קול נשי מבוגר
"כן" עניתי בקול צרוד של בוקר.
"יש לך תור היום לדוקטור דניקה לשעה 21:00, האם אתה מגיע?"
שאלה היא ברובוטיות
"וודאי" עניתי ושמעתי את טריקת השפופרת בצד השני.
דממה השתלטה מחדש על החדר.
"דניקה..." לחשתי לעצמי שוב, שמעתי את השם הזה בעבר.
על המרפאה קראתי במודעה קטנה וצנומה בעיתון מתפורר שהיה זרוק על ספסל ליד הבר.
"...טיפול באיבוד זיכרון, טיפול חדשני שהוכח יעיל בחולים עם חורים בזיכרון ללא הסבר..."
היה כתוב במלבן הקטן, בחלקו האחורי של העיתון ליד מודעות על עיסויי ומין.
אני לא בטוח מה משך אותי יותר להתקשר, האלכוהול בדם או הסקרנות.
או אולי בעצם שתיהם.
אחרי מקלחת מרעננת, לבשתי בגדים קלים של קיץ ויצאתי לעבודה.
עבדתי בתור מחסנאי בחנות מכולת קטנה במרכז העיר.
היתה זאת עבודה שקטה ונעימה, עם שיגרת יום קבועה.
בכניסה למכולת חיכתה לי אביטל עם כוס קפה בוקר ביד.
היא היתה בחורה מלאה אך נאה בשנות העשרים לחייה, בעלת שיער שחור מתולתל, עיניים ירוקות חודרניות
וחיוך מושלם שכבש אותי מהפגישה הראשונה שלי איתה.
בהפסקות נהגנו לשבת מאחורי החנות עם כוסות קפה ולדבר על חיינו.
סיפרתי לה סיפורים על מקומות שמעבר לעיר, מקומות שכניראה כבר לא קיימים.
והיא הקשיבה לי בהיתלהבות.
היא היתה סטודנטית לרוקחות בערבים וכאן עבדה כקופאית ביום.
"בוקר טוב לך!" היא אמרה תוך כדי פיהוק.
"היי" עניתי עם חיוך מרוח על הפנים.
עינינו ניפגשו והיא חייכה בחזרה.
"אתה ניראה זוועה על הבוקר היום" היא אמרה אחרי התרשמות קצרה.
"אני מרגיש יותר גרוע" עניתי והוספתי "לשתות ערב יום עבודה אף פעם לא משתלם."
היא הנהנה מניסיון.
"אלכס כבר הגיעה?" שאלתי והסתכלתי מסביב
אלכס היה בעל המכולת, גבר בן ארבעים ושבע עם קרחת לא מחמיאה וכרס בירה.
איש מדוכדך שמאסה עליו עבודתו.
למדתי להסתדר עם מצב רוחו ולהתעסק בעבודתי.
"התקשר והודיעה כי יאחר" ענתה לי אביטל.
החנות היתה ריקה יום ראשון בבוקר ואנחנו רק
צפינו דרך חלון החנות אל האנשים שרצים לדרכם, כל אחד וגורלו.
ואנו כאן כבתוך בועה שנעצרה בזמן.
עד שהזמן לא פרץ פנימה בדמותו של אלכס, כולו אדום ומזיעה.
התחלנו לעבוד בשתיקה, כל אחד עסוק במלאכתו.
**********************************זהו לבינתיים***********************************************
אשמח לדעות, המלצות.
זהו חלק מפרק א'.
שולחת את קרניה כפרשים להדיר את החושך.
הציפורים החלו לשיר לאות ניצחון רגעי בקרב ללא הסוף.
רעשי היום חדרו לראשי, מנערים אותי משינה.
פקחתי ללא רצון את עיניי, בוהה בתיקרה הלבנה.
תוהה אם היא אי פעם תשנה את צבעה.
היה זה הראשון לאוגוסט, בדיוק שנה מאז.
גוף חדש, חיים חדשים, אך כאב ישן.
היתה זאת עיר חדשה, כמו מגיפה מתפשטת לכל עבר,
בולעת בדרכה כל פיסת היסטוריה.
אומר כי אין זאת אשמתם אבל צער וזעם לא מרפים
כשעולמי נחרב כנגד עיניי, חלק אחר חלק.
מנגינה מצמררת החזירה אותי שוב לחדרי,
הטלפון צלצל.
"שלום, אני מדברת עם יונתן?" שאל קול נשי מבוגר
"כן" עניתי בקול צרוד של בוקר.
"יש לך תור היום לדוקטור דניקה לשעה 21:00, האם אתה מגיע?"
שאלה היא ברובוטיות
"וודאי" עניתי ושמעתי את טריקת השפופרת בצד השני.
דממה השתלטה מחדש על החדר.
"דניקה..." לחשתי לעצמי שוב, שמעתי את השם הזה בעבר.
על המרפאה קראתי במודעה קטנה וצנומה בעיתון מתפורר שהיה זרוק על ספסל ליד הבר.
"...טיפול באיבוד זיכרון, טיפול חדשני שהוכח יעיל בחולים עם חורים בזיכרון ללא הסבר..."
היה כתוב במלבן הקטן, בחלקו האחורי של העיתון ליד מודעות על עיסויי ומין.
אני לא בטוח מה משך אותי יותר להתקשר, האלכוהול בדם או הסקרנות.
או אולי בעצם שתיהם.
אחרי מקלחת מרעננת, לבשתי בגדים קלים של קיץ ויצאתי לעבודה.
עבדתי בתור מחסנאי בחנות מכולת קטנה במרכז העיר.
היתה זאת עבודה שקטה ונעימה, עם שיגרת יום קבועה.
בכניסה למכולת חיכתה לי אביטל עם כוס קפה בוקר ביד.
היא היתה בחורה מלאה אך נאה בשנות העשרים לחייה, בעלת שיער שחור מתולתל, עיניים ירוקות חודרניות
וחיוך מושלם שכבש אותי מהפגישה הראשונה שלי איתה.
בהפסקות נהגנו לשבת מאחורי החנות עם כוסות קפה ולדבר על חיינו.
סיפרתי לה סיפורים על מקומות שמעבר לעיר, מקומות שכניראה כבר לא קיימים.
והיא הקשיבה לי בהיתלהבות.
היא היתה סטודנטית לרוקחות בערבים וכאן עבדה כקופאית ביום.
"בוקר טוב לך!" היא אמרה תוך כדי פיהוק.
"היי" עניתי עם חיוך מרוח על הפנים.
עינינו ניפגשו והיא חייכה בחזרה.
"אתה ניראה זוועה על הבוקר היום" היא אמרה אחרי התרשמות קצרה.
"אני מרגיש יותר גרוע" עניתי והוספתי "לשתות ערב יום עבודה אף פעם לא משתלם."
היא הנהנה מניסיון.
"אלכס כבר הגיעה?" שאלתי והסתכלתי מסביב
אלכס היה בעל המכולת, גבר בן ארבעים ושבע עם קרחת לא מחמיאה וכרס בירה.
איש מדוכדך שמאסה עליו עבודתו.
למדתי להסתדר עם מצב רוחו ולהתעסק בעבודתי.
"התקשר והודיעה כי יאחר" ענתה לי אביטל.
החנות היתה ריקה יום ראשון בבוקר ואנחנו רק
צפינו דרך חלון החנות אל האנשים שרצים לדרכם, כל אחד וגורלו.
ואנו כאן כבתוך בועה שנעצרה בזמן.
עד שהזמן לא פרץ פנימה בדמותו של אלכס, כולו אדום ומזיעה.
התחלנו לעבוד בשתיקה, כל אחד עסוק במלאכתו.
**********************************זהו לבינתיים***********************************************
אשמח לדעות, המלצות.
זהו חלק מפרק א'.