הצד שלה - פרק 1
היה זה יום נעים, שמש עדינה בצבצה ברכות מבעד לצללי העצים, רוח ליטפה קלות את העלים יוצרת משחקי תופסת בין האור והצל. באותה השעה לא היו הרבה אנשים ברחוב אך לא היו מעט. לאורך רוב שעות היום הרחוב היה שקט, אחת הסיבות שבחרתי במקום הזה לקליניקה שלי.
נהגתי לצפות בין פגישות באנשים ההולכים ממקום למקום, תוהה אילו מהם אראה אצלי ואילו לא, מדמיינת שיחות שניהלו או מצבים שנקלעו אליהם. מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי כזו, מתבוננת באחרים ומדמיינת את השיחות שניהלו.
דמותו תפסה את עיני כמעט בשנייה שהיא נכנסה לזווית ראייתי. הוא לבש טישרט ומעליה חולצת ג׳ינס מכופתרת, אבל לא מהסוג דמוי הג׳ינס אלא ג׳ינס אמיתי, היום כבר לא מייצרים כאלו, ומכנסי ג׳ינס. המראה הקלאסי של אמן, חלפה לה המחשבה.
יותר מאוחר אבין שסרט ישן שראיתי, בו גיבוריו אמנים, היו לבושים באותו סגנון ומשם הגיעה המחשבה, אך אני מקדימה את המאוחר.
היה בו משהו ייחודי, צורת הליכה תכליתית ועם זאת נינוחה, נדמה כאילו הוא נע לצלילי מנגינה שרק הוא שומע. רק כשנכנס לבניין, הבנתי שזה הוא.
פתחתי לו את הדלת, לפני שהספיק לצלצל בפעמון, שיערו השחור והחלק היה זקוק לתספורת, זיפים בני יומם עיטרו את פניו, הוא הרכיב משקפיים והעיניים, עיניים כאלו לא ראיתי מימיי.
חומות כהות על גבול השחור, היה בהן משהו מהפנט ולרגע שקעתי בתוכן. ארשת פניו הייתה רצינית.
הוא נכנס דרך הדלת ישר אל הספה, כאילו כל פינה בחדר הייתה מוכרת לו ואז הוא פשוט נשכב על הספה בשיא חוצפתו. מעולם לא נתקלתי בחוצפה כזו!
הבטתי עליו משתאה והוא בתורו השיב מבט עם גיחוך:"אז...מה נשמע דוק?".
יכולתי לחתוך את המבוכה עם סכין קהה.
זה הצחיק אותי. כל המצב ההזוי הזה הצחיק אותי כל כך שכמעט צחקתי לו מול הפנים, בקושי רב הצלחתי לשמור על ארשת פנים רצינית.
"אתה יודע מה התפקיד שלי בתור פסיכולוגית?", החזרתי בשאלה, מנהג פסיכולוגי. לעולם אל תענה תשובה ישירה למטופל, תמיד תשיב בשאלה. ככה למדתי, ככה יישמתי. כל זה נועד כמובן כדי לחשוף כמה שפחות על עצמך, שחלילה מטופלים לא מרוצים לא ינסו לפגוע בקרובים אלייך.
התשובה שלו לא איחרה לבוא:"לעזור לי לעזור לעצמי",אהבתי את התשובה שלו ועם זאת - היה משהו מוזר בנימה שלו, כאילו זו לא כל האמת או כאילו הוא מסתיר משהו, אולי זה היה הקול שלו, עם כל כך הרבה רבדים חבויים בתוכו, הוא יכול בשקט להטעות אנשים, לתת להם את התחושה שכל מילה שהוא אומר מחביאה איזשהו רובד נסתר, גם כשהוא מתכוון למשמעות אחת.
לא היה לו קול רם ובכל זאת הוא נשמע חזק וברור.
החלטתי להרחיב בכל מקרה על התפקיד שלי כפסיכולוגית. זה טריק פסיכולוגי לא כל כך מוכר.
"...תספרי להם על התפקיד שלך, ככה תשמרי על גבולות ברורים עם המטופלים, לחלק מהם יהיה יותר קל להיפתח אחר כך...", כך אמר הד"ר בקורס פסיכולוגיה.
אחרי שסיפרתי לו על התפקיד התחלנו מסע של שאלות ותשובות, על הלימודים ועבודה, משפחה וחברים, כל הנושאים הבסיסיים שפסיכולוגית צריכה לדעת בפגישה הראשונה. הוא לא בדיוק שיתף פעולה והיו שאלות שנמנע מהן לחלוטין. לאחר מבצע התחקירים שלא העלה הרבה, רציתי שהוא יתחיל לספר לי על עצמו אבל אז נשמע הצלצול של השעון, המסמן את סוף הפגישה.
"נקבע שבוע הבא, אותה שעה.", ציפיתי לויכוח כל שהוא או אי הסכמה, כבר הכנתי לעצמי רשימה של טיעונים והוא, פשוט הנהן ויצא.
דאגתי למרווחים של רבע שעה בין פגישה לפגישה, כדי להימנע מהסיכון שהמטופלים ייפגשו וכדי לתת לי קצת זמן להסיק מסקנות לגבי הפגישה הקודמת.
הסתכלתי על הדף עליו רשמתי הערות לגבי המטופלים במהלך השיחה, התחוור לי שחלק גדול מהשיחה - אני דיברתי, התשובות שלו לא היו מספיקות כדי להתחיל לנתח, הוא השאיר אותי מבולבלת ותמהה.
אותו לילה, המחשבה האחרונה שחלפה בראשי הייתה שהוא טיפוס שלא כמו שאר הטיפוסים, לאחר שהמחשבה חלפה, נרדמתי עד שצלצול השעון המעורר העיר אותי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
