פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 605 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים אד לורנס, פרק ראשון: רק פנטזיה פֶּפֶּר
הסיפור הזה הוא פאנפיק בפאנדום הארי פוטר. הוא נכתב על פי מתווה עלילה של היוש, בסיוע כל המעוניין. מוזמנים להצטרף לקבוצת הפאנפיק -
https://simania.co.il/group.php?groupId=2266
*
אלפרד וליסה לורנס, דיירי רחוב ג'נטלי 17 ב', טענו ללא הרף שהם אנשים רציונליים לגמרי - ותודה ששאלתם. לא יעלה על הדעת שמכל הילדים בעולם דווקא הילד שלהם יתעסק באובססיביות כזאת בפנטזיה ובקסם - והרי הם פשוט לא סובלים שטויות מסוג זה.
"היית מאמינה?" שאלה ליסה את אחת מאלף החברות שלה בטלפון, מאוחר בלילה, כשחשבה שאדמונד ישן. "הילד בודק יום יום את תיבת המכתבים - הוא בטוח שהמכתב מהוגוורטס יגיע בזמן הקרוב. הוא מסרב לעשות הפרדה מינימלית בין הפנטזיה לבין המציאות. הוגוורטס, תארי לך!"
היא סלסלה את חוט הטלפון סביב אצבעה ונאנחה.
היא היתה אישה נמוכה ורזה, עם שיער כהה והבעה מודאגת. היתה לה יכולת מבהילה לדעת כשמסתירים ממנה משהו, מה שהיה שימושי מאוד בעבודתה כפסיכולוגית. במבט ראשון היתה נראית אולי שברירית, אבל אדמונד ואדוארד ידעו מניסיון מר שהיא מסוגלת להיות תוקפנית כמו צבא חייז"לים שלם. לא שאדוארד יקרא לזה ככה. לאחרונה הוא זנח לגמרי את הסדרה. אדמונד ניסה בכל כוחו שלא לראות בזה עלבון אישי.
הם התחילו את הסדרה באותו היום. "הארי פוטר ואבן החכמים" היה מתנה מאבא שלהם ליום הולדתם השביעי, והוא הקריא להם אותו ערב ערב במשך שלושה חודשים תמימים. את הספרים הבאים כבר קראו לבדם. בסביבות הספר השלישי אדוארד התחיל לסיים את הספרים לפני אדוארד - בפעם הראשונה בחייו – כפי הנראה זה פשוט היה צריך להיות הספר הנכון. זה הגיע לשלב שאדמונד קרא את הספר השישי פעמיים לפני שאדוארד הואיל בטובו לעבור לספר השביעי. אבל אז לפחות אדוארד התעניין בסדרה. כשהוא לא היה שקוע באחת האנציקלופדיות שלו או כשאדמונד הפעיל את מיטב קסמו האישי, הם נופפו זה כנגד זה שרביטים בחצר האחורית, מתאמנים על אקספליארמוס ווינגארדיום לביוסה ומשתדלים לגרום לזה איכשהו לעבוד הפעם. בארוחת ערב הם דרשו מאמא שלהם בירצפת ובימי ראשון התחננו לצפרדעי שוקולד. עד שאדוארד, לעזאזל איתו, החליט שהוא מבוגר מדי לאמונה עיוורת בהוגוורטס.
"אני אוהב את הסדרה!" הוא התגונן, "אני תמיד אוהב אותה. אני פשוט לא רוצה לשחק כאילו זה אמיתי. זה לא אמיתי, אד."
"זה לא אמיתי, אד." כולם אמרו לו את זה: אמא שלו, אבא שלו, המורה שלו, הספרנית.
"מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" שאל סבא סטיוארט את אדוארד בחג המולד.
"כימאי." זה היה החלום החדש של אדוארד. הוא היה מסוגל לדבר שעות על אירן ז'וליו קירי ועל קרינת אלפא של פולוניום, והוא הרבה לעשות זאת, ואדוארד היה חייב להקשיב.
סבא נראה מאוכזב קצת. מתמטיקה היתה בעיניו מלכת המדעים, האחת והיחידה. הוא הקדיש לה את חייו והיה מאושר כשבתו התחתנה עם מתמטיקאי, גם אם אלפרד היה רק "מתמטיקאי יישומי עלוב, קשור לנצח לתהפוכות פיננסיות," ולא עסק במתמטיקה טהורה. אבל הוא נתן לאדוארד דמי כיס נדיבים, אז כנראה כימיה היתה גם היא תחום ראוי. אדמונד התקרב בתקווה.
"ואתה?" סבא הרים אליו גבות עבותות.
"קוסם," ענה אדמונד ללא היסוס.
ובזה נהרס חג המולד. סבא ואמא רבו במטבח רוב הזמן, אבא נזף באדמונד על "חוסר הבגרות", ואדוארד ניסה לנחם אותו תוך התעלמות מלאה מהבעיה עצמה. זה לא היה הוגן.
"אז נדבר, סאלי," אמרה ליסה בסלון למטה ופיהקה. אדמונד קפץ במקומו, מתנער בבת אחת מהרהורים עגומים. הוא חזר על קצות האצבעות למיטה והעמיד פני ישן. הנשימות הקצובות של אדוארד, בצד השני של החדר, הרדימו אותו תוך דקות.
כשהלורנסים התעוררו בבוקר יום שלישי האפלולי והאפור שבו מתחיל סיפורנו, לא היה רמז בשמיים המעוננים לכך שהיום הזה עתיד להיות מוזר בתכלית. ליסה לורנס פיזמה לעצמה בשעה שבחרה חליפת עבודה משעממת (פסיכולוגית אמורה להתמזג בקיר, כדי שהמטופל לא יבחין שהיא שם) ואדוארד דיקלם את הטבלה המחזורית בעודו קושר שרוכים - בוקר רגיל לחלוטין ברחוב ג'נטלי 17 ב'.
אף אחד לא הבחין בינשוף הזהוב הגדול שחלף ביעף על פני חלונם, ושיחרר את המכתב שבמקורו אל תוך תיבת המכתבים.
"לא."
אלפרד תהה לא מעט פעמים מה הולך במוחם של בניו, אבל זה היה השיא.
"אבל-"
"אדמונד לורנס, אתה לא לובש תחפושת לבית הספר."
בשלב זה אדוארד מצא לנכון להרים את מבטו, וגילה את אחיו לבוש בתלבושת הוגוורטס מלאה, עם כל תוספת לא הכרחית שהילד יכל להניח עליה את ידו.
"ידעתי שתעשה את זה יום אחד," מלמל אדוארד, "בפעם הבאה לפחות תודיע לי, שהעיניים שלי לא יישרפו ממפולת האדום והזהב שאתה לובש."
"מוּגְל," אמר אדמונד במבט שהיה מתאים יותר לו היה צריך להתמודד לבדו מול שלוש מאות סוהרסנים.
אבל אפילו הגיבורים הגדולים ביותר נופלים כאשר הם ניצבים מול איום הגדול ממידותיהם, וכך עלה אדמונד מובס לחדרו להחליף בגדים.
היו רק שני דברים שמנעו מהיום הזה להתנהל כסדרו. החדר הספציפי הזה שאותו חלקו האחים לורנס היה החדר היחיד בקומה עם חלון לרחוב, והשעה הייתה שבע ורבע. עלי להניח שרוב קוראיי מתקשים להבין למה שני מרכיבים תמימים למראה אלו הם האשמים בעניין ולכן אוסיף ששבע ורבע היא השעה בה הדוור מגיע אל ברחוב ג'נטלי 17 ב'.
בן רגע פרץ אדמונד בריצה (עדיין לובש את צעיף הגריפינדור שלו), קפץ מעל ארבע המדרגות האחרונות, התקשה באופן מביך למדי בשימוש בידית הדלת וכמעט התנגש בדוור המסכן, שרק עכשיו סיים להכניס את המכתבים לתיבת הדואר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים גדול! זה שאין לנקוב בשמו
-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים כן פֶּפֶּר
-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים אתה מוזמן להיצתרף פוונסי חשבון חרום (ל"ת)
-
-
