מנסה את מזלי
פרסמתי כבר בקבוצות אבל חשבתי שכדיי גם כאן
אני זוכר ארוחה משפחתית.
ארוחה היא מילה חזקה.
אני זוכר שולחן מלא באוכל ואת התחושה המעיקה שהוא היה יכול להיות מלא יותר.
ניראה לי שזה היה אוכל מוצלח למדי, כל האוכל היה מוצלח באותו הזמן, אבל אני לא חושב שמישהו באמת נהנה ממנו.
השולחן היה גדול מידי בשביל שלושה אנשים. הוא נבנה להרבה יותר, אבל אני לא מצליח לחשוב על זמן בו נכחו בבית מספר כזה של אנשים. אמא שלי תמיד אמרה שאנחנו צרכים להיות מסוגלים לארח אותם אם הם יבואו, ואבא שלי לא הזמין אותם מעולם. אל תציבו עובדה זאת כנגד השולחן, אני תמיד אהבתי את השולחן הזה. השולחן הזה היה ימי הולדת ושיעורים, ואוכל חם. כשאני כותב את המילים האלו אני לא יכול לעצור את עצמי מלחייך רק מהמחשבה על השולחן הזה והבית ההוא והעיר ההיא. אבל השולחן תמיד היה גדול מידי בשביל שלושה אנשים.
היו ארבעה משתתפים באותה ארוחה, והשולחן לא היה גדול מספיק בשביל אף אחד מהם. לקח לי זמן להבין את זה, הייתי עייף ורטוב ובשלב בחיי שבו העדפתי להתרכז בעיקר בעצמי. תחילה, שמחתי לגלות שההורים שלי לא מדברים אלי, כמעט כמו ששמחתי לגלות שהם לא מדברים איתי. עד ששמתי לב שהם לא מדברים בכלל. הם רבו לעיתים רחוקות, ואני לא חושב שהם האמינו ברעיון של "שתיקה נינוחה".
כל זה הטריד אותי, עד שבבושה נזכרתי שדודי מת. שבוע לפני כן. למעשה כל זה קרה רק שלושה ימים אחרי שחזרתי מההלוויה שלו בצפון שוויץ. אני עדיין תוהה למה נסעתי אליה, מעולם לא פגשתי אותו. אותו דוד היה האדם שאבא שלי לא הזמין לעיתים הקרובות ביותר. הפתיע אותי שהוא לא הצטרף אליי, אפילו רק בשביל הסיפוק של לראות את הגופה. הוא אמר שאם הוא אף פעם לא מצא לנכון לחזור "למקום הזה", אז הוא לא רואה למה אני חושב שהוא מתכוון להתחיל עכשיו, והעובדה שאח שלו החליט להתפגר סוף סוף לא הולכת לשנות את זה.
ההלוויה הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את שמו המלא של דוד שלי, לורד ג'וזף ליופולד וולפגנג. אני מניח שיכולתי לנחש, שמעתי את השם הפרטי שלו, וידעתי שצריך להיות לנו אותו שם משפחה, אבל כשעמדתי שם נפלה עלי ההבנה שזאת הפעם הראשונה ששמעתי את השם הזה. אבא שלי היה אומר שהמילה לורד הייתה צריכה להטריד אותי יותר. הוא עשה קריירה מזה, אבא שלי, מכתיבת מאמרים על מעמד האצולה המתפורר של שוויץ ועל ההיאחזות הנואשת שלו בתואר חסר משמעות. כלומר הוא עשה קריירה מכתיבת מאמרים על הבדלי מעמדות וחוסר צדק באיטלקית שוצפת, אבל הוא אהב לדבר על שוויץ.
אני חושב שהוא אהב גם את שוויץ עצמה, איפה שהוא. אני לא יכול לתאר לעצמי שלא. ולמרות שההשוואה בין ונציה לציריך מכאיבה לי במקצת, הרעיון שמישהו יכול לבלות את כל החצי הראשון של חייו בעיר אחת ולא לאהוב אותה מכאיב לי קצת יותר. אם מסלול חיי היה מעט אחר, הייתי כותב על ונציה בקיץ, על מדרכה חמה ואוויר לח וזיכרונות ילדות, אבל אני כאן ועכשיו ואין לי מספיק נייר.
אני לא זוכר איך אבא שלי הגיב לצוואה. אני גם לא זוכר בדיוק איך היא הגיעה ליד שלי, או מה היה כתוב בה (אני חושב שהיא עדיין אצלי, אף פעם לא הגעתי לזרוק אותה) אבל אני זוכר שהיא התפרסה על חמישה עמודים, והכילה יותר אפסים ממילים. משהו בדרך בה הצוואה הייתה כתובה גרם לי לרצות להקיא. כל מילה, כל מיקום של פיסוק, אפילו כתב היד, נראה שכולם נבחרו בשביל לגרום לקורא אי נוחות מקסימלית. אבל מידי פעם היה אפשר לראות את הצל של משהו טוב יותר. ניצוצות של נוסטלגיה, שאריות של חיבה, התחלה של התנצלות.
אני חושב שנאמרו כמה דברים בזמן שקראתי את אותה צוואה, ואני די משוכנע שהם לא היו חשובים, אם כי, בהתחשב במה שקרה בהמשך, היה עדיף שהייתי מקשיב להם. רצף יצירתי למדי של קללות מצדו של אבי היה מה שהסב את תשומת ליבי לשיחה. "ארנסט, באמת" אמרה אמי בקול מיואש כמעט "הוא גסס כשהוא כתב את זה, המעט שאתה יכול לעשות זה להניח לדרך בה הצוואה כתובה".
חזרתי לקרוא את אותה הפיסקה מההתחלה, משהו על השקעות בבנקים או נושא משעמם כדוגמתו. בשלב הזה כבר החלטתי לקרוא את הצוואה עד סופה. השיחה המשיכה להתנהל בזמן שנאבקתי בכיתוב, בניסיון להשתחל בין שורה לשורה עד שהן יתחילו להיגמר. מידי פעם שמעתי חצאי משפטים ומילים חסרות הקשר בטונים משתנים. הכל היה טוב ויפה בהתחשב בסיטואציה עד שנשאלה שאלה חסרת תועלת לחלוטין. "מה אתה חושב פרדריך?" שמעתי את אבי אומר. כמובן שלא ידעתי איך לענות על זה. אני יכול לומר עם פחות בושה ממה שיכול להיות בריא שלאורך כל חיי המומחיות הראשית שלי הייתה לא לחשוב.
אני זוכר את אמי מסתכלת על אבי בזמן שהיא אומרת "אתה לא חייב להיות חלק מזה פרד". זה היה שקר גס, כמובן, הייתי מבוגר מידי בשביל לא להבין מה קורה, וצעיר מידי בשביל לדעת להתרחק. כך הפכתי לחלק מאותה שיחה ולמרות שלא ידעתי בדיוק מה הוביל לאותה שאלה, התחלתי לחשוב על תשובה. לרגע אחד כמעט התפתיתי להחליף נושא, דלת החרום האחרונה שהוצבה לפני, על ידי מה שאני אוהב לחשוב שהיה היגיון בריא, התעלמתי ממנה וצעדתי ישירות אל תוך הבינין העולה בלהבות. הרמתי את ראשי מהצוואה "למען האמת אני לא כל כך בטוח מה הוא רוצה" אמרתי, מה שזיכה אותי בגיחוך מריר מאבא שלי. "פריץ'," הוא נשמה מעת נואש, "דוד שלך רוצה שאני אעזוב את הכל ואסע כל הדרך לשוויץ בשביל לרשת את הנכסים חסרי התועלת שלו" הוא הסתכל במבט מתריס לתקרה, כאילו ציפה שאחיו יחצוב את דרכו לעולם החיים בשביל להגן על כבוד הנכסים שלו, ולמען האמת, אחרי קריאת הצוואה לא הייתי מופתע אם זה מה שהיה קורה.
"אתה יכול להפסיק לשפוט אותו, הוא מת, אין שום תועלת בלהמשיך לריב עם מישהו שלא יכול לריב חזרה" אמי אמרה בפעם שבבירור לא הייתה הראשונה. אפשר לומר עלייה הרבה דברים, על אמא שלי, אבל אי אפשר לומר שהיא נוטרת טינה. אני לא זוכר מילה במילה מה שהתנהל לאחר מכן, ואני לא רוצה לכתוב עוד אי דיוקים, אבל היו מספר התנצלויות בשיחה שהשתחלו בין אמירות שאנחנו לא צרכים את הכסף והכרזות על מוות של אנשים שונים. (אני מרגיש שנחוץ לציין שטכנית לא היינו צרכים את הכסף, ושאותם אנשים אכן היו מתים.) אבל אני לא אוכל לשכוח את השורות האלו, הם לא צעקו כשהם אמרו אותן, לא הרימו את קולם, רק דיברו בטון נעים
"את לא יכולה לומר לי שאת באמת רוצה לנסוע לשוויץ"
הייתי צריך לקום עכשיו, היו לי דברים לעשות יכולתי למצוא תירוץ בקלות.
"כמובן שלא, אבל אתה לא יכול לומר לי שאתה לא מבין למה הוא ביקש"
יכולתי ללכת לחדר הרחצה, הייתי צריך להתייבש גם ככה
"ברור שאני מבין, אני עדיין רחוק מלכבד אותו"
יכולתי למלא את הפה שלי באוכל
"אתה לא יכול להתעלם מהבקשות שלו לגמרי"
יכולתי לשתוק.
"אני אסע לשוויץ"
הייתי מעדיף לומר שלא היה לי מושג מה אני אומר, אבל ידעתי בדיוק מה אני אומר, לא היה לי מושג מה יהיו התוצאות.
"פריץ'" הוא הסתכל עליי במבט מודאג
"אני אסע לשוויץ"
וכך, בשש מילים, אותן שלוש מילים פעמיים, זרקתי כדור באולינג על הרצפה של הקומה העליונה, ואני עדיין יכול לשמוע רצפות מתרסקות