פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 575 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 8 שנים ו-4 חודשים אצל הפסיכולוגית - פרק 4 The Wolf
אצל הפסיכולוגית - פרק 4
עבר עליי לילה מתיש. שעות שלמות של מלחמת התשה ביני לבין המחשבות המתרוצצות ללא הרף.
הרגשה מוזרה אפפה אותי כשקמתי הבוקר, אחרי מעט שעות שינה טרופות, אי נוחות הנובעת מסקרנות, חוסר ודאות וקורטוב חשש מהול בהליכה לאיבוד.
להגיע לפגישות האלו הייתה טעות, ניקרה המחשבה, אף אחד לא יכול לעזור למי שאיננו רוצה עזרה, באה אחרת במקומה.
היום היו רוחות סוערות, חסרות גשם, רגע שמשי וחם ורגע אחר כך קור אימים, בדיוק כמו הרגשות המתערבלות שלי.
קשה לי לדעת אם אני משפיע על מזג האוויר או שמזג האוויר משפיע עליי. ישנם ימים בהם אני קם, תחושותיי ומחשבותיי צלולות כאגם צלול וכשאני יוצא מהבית - מזג האוויר משקף את תחושתי, ישנם ימים אחרים בהם אני יוצא מהבית ותחושתי משקפת את מזג האוויר, אולי אני סתם רגיש לכל הקטע הזה של מזג אוויר יותר מכולם, אולי אני פשוט מרגיש את השינויים לפני כולם.
השעה לפגישה הלכה והתקרבה עם כל שעה חולפת,
החלטתי לנצל חלק מהזמן לארגן לעצמי את המחשבות בבית קפה צדדי קטן בפאתי מרכז העיר. בית קפה לא מוכר, מעטים המגיעים אליו ועכשיו הייתי הלקוח היחיד שלהם. בחרתי מושב שבו אוכל לתצפת על העוברים ושבים, בשולחן פינתי בחוץ. מלצרית נחמדה הגישה לי תפריט. עיינתי בו בחוסר רצון בולט, כמנהגי כמעט בכל בית קפה שבו ישבתי לפחות פעמיים, כמעט תמיד הזמנתי את ההזמנה הקבועה שלי, קפה הפוך גדול. היום התחשק לי לגוון מעט, לשנות קצת פרספקטיבה.
"היי, החלטת מה תרצה להזמין?", אותה מלצרית שאלה.
"אממ. כן, אני חושב שאקח את הקפה לאטה קרים שלכם, אני לא מעוניין בעוד משהו כרגע ואם תוכלי להשאיר לי את התפריט, תודה.", ישר, לעניין וחוסך ממנה לבלות זמן מיותר במחיצתי.
המבט שהיא נתנה לי, מהורהר כזה, מוזר כזה.
תמיד הסתכלו עליי ככה מלצרים ומלצריות, הטון האסרטיבי שנקטתי עם הסמכותיות שהקרנתי לעומת המראה שלי יצר אצלם דיסאוננס. לפעמים כשהיה לי מצב רוח פטפטני יותר הייתי שואל על המלצות, משחק את המשחק של הלקוח עד הסוף, אבל היום, היום הרגשתי שאני צריך את השקט יותר מתמיד.
הקפה הגיע עם חיוך ואיתו לקוחה.
שום דבר לא היה מיוחד באותה לקוחה, חוץ מהחולצה שלבשה. חולצת טי פשוטה עם ציור, לא הדפס ולא החולצות שקונים ברשתות או באינטרנט, חולצות מהסוג שמזמינים אישית, עם ציור מותאם אישית.
הציור הוא שתפס את עיניי, היה זה נחש שחור בתוך גולגולת, נכנס מהפה יוצא מהעין השמאלית והגולגולת כולה עולה באש, העין הימנית של הנחש נראתה כמו האות היוונית אלפא, על העין הימנית של הגולגולת הייתה רטייה עם האות אומגה היוונית.
מוות וחיים שזורים זה בזה, מהסוף להתחלה ומההתחלה לסוף, מעגל אין-סופי חתום באש-תמיד.
היא עברה לידי, ההיא עם החולצה.
"חולצה מעניינת. את עיצבת אותה?", שאלתי.
היא עצרה, מביטה בי בהרהור.
"כן", ענתה ופנתה ללכת.
"הייתי אומר שכדאי לך לחכות עם התוכניות שלך. אולי תגלי שהחיים יכולים להפתיע אותך.", פלטתי. אני והפה הגדול שלי, למה הייתי חייב להתערב?
"מה אתה יודע על התוכניות שלי או על החיים שלי?", שאלה, כששה אלי קרב.
"רק שאת מתמודדת עם כמה קשיים שנדמה שעומדים לדחוף אותך לקצה.", עניתי.
עמדתי לסיים את הקפה, הוצאתי את הסכום המדוייק ועוד קצת לטיפ.
היא השתתקה לרגע, נראתה מופתעת וכחוככת בדעתה.
סיימתי את הקפה, הנחתי את הכסף על השולחן וקמתי ללכת.
"חכה רגע.", שמעתי אותה.
הסתובבתי אליה במבט שואל.
"אין לי מושג מאיפה אתה הבאת את זה עכשיו, אבל אין לי זמן להתעסק בזה עכשיו. היום בערב תפגוש אותי בפאב הפינתי ההוא שם.", אמרה תוך כדי הצבעה למקום אליו התכוונה.
הכרתי את הבר הזה. נהגתי ללכת אליו לפעמים.
החלפנו שמות ומספרי טלפון וקבענו להיפגש ב21.00.
התחלתי ללכת לכיוון הפסיכולוגית.
תהיתי איך לנווט את הפגישה הפעם. פגישה קודמת השארתי יותר מדי חורים פתוחים בהיסטוריה שלי, חורים שהעדפתי שיישארו פתוחים בינתיים, אולי עם הזמן אחשוף עוד.
הדלת שלה נפתחה בפניי.
צעדתי פנימה בלי לומר מילה, לא הייתי במצב רוח לשיחות נימוסין, המחשבות בערו ובקושי שמתי לב אליה. נשכבתי כהרגלי על הספה.
"אי פעם יצא לך לחשוב על החיים ועל המוות?",פתחתי בשאלה ומיד המשכתי,"ברור שכן, כל אדם חושב על זה מדי פעם בפעם, ברגעים כאלו או אחרים בחיים, יצא לך בטח לנסות לחשוב גם על משמעויות החיים ובטח על מטרת חייך, זו הסיבה שאת כאן, עוזרת לאחרים וממלאת לעצמך את הכיס ואת הנפש. רוב האנשים יודעים מה הם רוצים מעצמם, הם מגלים כישרון כלשהו במהלך שנות חייהם ועובדים כדי לשפר אותו ולהפוך אותו למקצוע. עם השנים באה החוכמה שלהם, הם מבינים שהם עשו טעות או שחסר להם משהו נוסף, הם מתחילים ללכת לאיבוד ואז הם פונים לפסיכולוג שיעזור להם. חלק קטן מהאוכלוסיה מוצא את עצמו בלי כישורים מיוחדים או בלי משיכה לתחום מסוים...אלו אנשים שבאים בשלבים יותר מוקדמים מהסוג הקודם. יש עוד חלק, חלק קטן עוד יותר, חלק כל כך קטן ושולי בחברה, שהם שקופים כמעט לחלוטין. אותם מעטים שאוהבים יותר משניים שלושה תחומים, שיש להם כישרונות ותחביבים רבים ולא מעוניינים להתמקצע בתחביבים שלהם, אלו נעים ונדים ברחבי העולם, מחפשים את עצמם, מחפשים את מהות החיים ומהות המוות במשך עשרות שנים, עד שלבסוף מגיע מישהו או משהו שמאפס אותם והם מתחילים לחיות את חייהם.
אני משתייך לקבוצה האחרונה. אני בטוח שיכולת להסיק את זה גם בלי העזרה שלי. אני גיליתי לפני שנים רבות שבלי המוות אין משמעות לחיים, שבלי חיים אין משמעות למוות וכך גם כל שאר ההפכים הקיימים בעולם - אם מעולם לא כאבת ובכית, איך את יכולה להעריך חיוך?
אם לא חווית עוגמת נפש - איך תוכלי לחוש שמחה?", עצרתי, נותן לה זמן לחשוב.
אחרי כמה דקות שקטות, כשהמחשבות עדיין רצות להן בראש, המשכתי:
"מטרת החיים האוניברסלית היא להפוך את העולם למקום יותר טוב, מקום יותר טוב הוא ביטוי שכל אחד מפרש בצורה אחרת, הזוועתיים שבבני האדם האמינו שהדרך שלהם היא הדרך הנכונה להפוך את העולם למקום טוב יותר, המנהיגים הטובים בעולם ידעו והבינו והכירו בעובדה שכדי להפוך את העולם למקום יותר טוב יש צורך בחלוקת הכוח בין האנשים. האדם והטבע זקוקים זה לזה כדי לשמור על איזון, אנשים וחיות זקוקים לאיזון. רוב האנשים חיים בין קצוות קיצוניות, ברגע אחד מאושרים מאוד ואופטימיים ברגע אחר - פסימיים עד אבדון, כשרוב חייהם הם לא מגיעים לקצוות, חיים בשקט פסטורלי יחסי, כמעט מוות. את מבינה, החיים, כמו הלב פועמים במקצבים של עליות וירידות כדי לשמור על איזון, לחיות על קו ישר, בלי התנודתיות הזו - דומה למוות, השלב המאוזן הכי ארוך בחיים. כדי לחיות באמת צריך לדעת לחיות את הרגע, להרגיש עד הסוף את הכאב ברגע של חתך, לדעת לראות את היופי בדברים שאחרים לא מוצאים בו יופי ולשקוע, לשקוע עמוק בתוך התחושות עד שמגיע הזמן לעצור ולהמשיך הלאה.
אף אחד לא באמת רואה יופי בתהליך הבנייה למשל, רואים את מה שנגלה לעין, את המוטות המכוערים, האפור של הבטון והכיעור של כל התהליך, הזחל שמגיע לפני הפרפר, אם תסתכלי מקרוב יותר, כל יום, כל שבוע תראי משהו מתקדם יותר, תראי משהו שמתקרב ליופי הפוטנציאלי של אותו בניין וברגע שהתהליך מסתיים, את רואה את היופי בהתגלמותו, לא רק של הבניין, אלא גם של תהליך הבנייה.
למה אני אומר לך את הדברים האלו?
כאלגוריה לתהליך שאני יודע שאני עובר והתחלתי לעבור מהרגע שנכנסתי מבעד לדלת הזו.", עצרתי להביט בשעון, "נראה שהפגישה הסתיימה, נתראה מחר?", התרוממתי לתנוחת ישיבה מביט בעיניה בפעם הראשונה מאז שנכנסתי.
סערת רוחה נשקפה בעיניה, הדברים שאמרתי השפיעו עליה.
"או.קיי.", ענתה, רומזת לי שהגיע הזמן שאלך.
ההרהורים שלה ליוו אותי לדלת בזמן שהיא ישבה וניסתה לעכל את מה שאמרתי.
יצאתי מהדלת, סוגר אותה אחריי, משאיר את ההרהורים שלה לעצמה.
הערב הגיע במהירות עם שקיעה ססגונית ויחידה במינה, מצד שני, כל שקיעה יחידה במינה, כל יום הוא יום חדש, לא?
השעה הנקובה לפגישה שלי עם ההיא עם החולצה הגיעה.
ישבתי בשולחן והזמנתי גינס, הבירה הכהה והיחידה שבאמת אפשר לקרוא לה בירה. תמיד אהבתי דברים כהים ואפלים, משהו באישיות העמוקה הזו של כהות ואפלה משך אותי תמיד.
היא הגיעה, ראיתי אותה סורקת את הבר, כשמצאה אותי לבסוף בשולחן פינתי התקרבה במהירות.
תמיד הרגשתי בבית בכל מקום שאיננו הבית שלי.
"היי", אמרתי.
היא התיישבה תוך כדי עניית "היי" משלה.
נתתי לה זמן לארגן את המחשבות ולהזמין לעצמה משהו לשתות.
"השתייה עליי, למרות שזה לא דייט", ציינתי.
הגינס שלה הגיעה, מוזיקת מטאל-רוק התנגנה לה ברקע, המיקום שבחרתי היה מעולה לניהול שיחה בארבע עיניים, המוזיקה שרעשה בכניסה, כאן הייתה שקטה יותר. "Born to be wild" התחיל להתנגן כשהיא התחילה לדבר.
"אני לא יודעת מאיפה הבאת את היציאה הזו קודם, אני לא זוכרת שאי פעם נפגשנו לפני היום בבוקר ואני לא יודעת עלייך דבר."
"זה מאוד פשוט, את סיפרת לי מה עובר עלייך, החולצה שלבשת בבוקר, צורת ההליכה השפופה, העצב שנשקף מעינייך ואופן ההליכה שלך. ראיתי גם כמה מחוות מתנצלות כשדיברת עם המלצרית.", אמרתי.
"אז מה, אתה סוג של פסיכולוג?", הסקרנות שלה התעוררה.
"ממש לא, אין לי תואר וחושב שהם די מיותרים לפעמים, במיוחד אלו שרושמים מרשמים סתם.", עניתי, "את לא הבחורה הראשונה שמתעלמים מההתנהגות דורשת העזרה שלה. יש הרבה אנשים שכל מה שצריך זה קצת להקשיב להם ולתת להם חיבוק אמפתי מטאפורי או לא כדי לעזור להם. למעשה, הסיבה שרוב האנשים הולכים לפסיכולוגים זו הסיבה הזו. את פשוט לא נראית הטיפוס שיילך לממסד כלשהו כדי לקבל עזרה.", המשכתי, "אני כאן כדי לתת לך את העזרה הזו. למה? אין לי מושג, אבל אני כבר כאן וכבר נכנסתי לתוך העולם שלך, אז מוטב שתקבלי את העזרה שלי ותנצלי אותה כדי לקום על הרגליים שלך ולהבין שהחיים שווים לחיות ושרגעים קשים פשוט מחשלים אותנו. אולי זו הדרך התת-מודעת שלי לתקן עוולות שנעשו לי, אולי משהו אחר, כרגע זה לא מעניין אותי. רק לשמוע אותך ולתת לך את ההרגשה שאת לא לבד ויש לך מי שמקשיב.", סיימתי.
ראיתי שמשהו שאמרתי חדר לה ללב ונגע בה, ידעתי שהיא עומדת לספר לי.
לקחתי נשימה, הדלקתי סיגריה והתכוננתי נפשית למפלה של מידע, שלא איחר לבוא.
היא סיפרה לי על עצמה, על חייה, על הקשיים שעמדו בפניה, היא נחשפה בפניי כמו שמעולם לא נחשפה לאיש. היא הייתה כל כך מיואשת שכשסוף סוף נקרה בפניה ההזדמנות להישפך בפני מישהו היא פשוט התמוססה.
היא סיימה לשתף אותי בכל קורותיה.
"תקשיבי, מחר יש לי יום עמוס וכדאי שאסיים כאן להיום, אבל לפני זה, את צריכה חיבוק לא מטאפורי.", אמרתי.
היא הייתה פגיעה, בשפל חייה, ראיתי את הצורך לחיבוק משתקף בעיניה.
אז קמתי אחרי שאמרתי את דבריי והקמתי אותה, נתתי לה חיבוק ארוך ומנחם, כזה שמקרין ביטחון ונותן ביטחון.
"אני מבטיח לך שהכל יעבור, את עדיין חיונית פה בעולם", לחשתי לה.
"אני אדבר איתך מחר כמו שצריך, במקום קצת יותר פרטי, היום אני חייב לזוז. את יכולה מתי שתרגישי צורך - לדבר על מה שתרצי, לשלוח לי הודעות או להתקשר. קחי בחשבון שלא תמיד אני זמין, אבל ברגע שאתפנה אחזור אלייך. תשמרי על עצמך וגם אם את ממש ממש חייבת אותי ואני לא זמין, תחכי קצת ואחזור אלייך. אני מבטיח.", אמרתי בכנות.
היא התחילה לבכות והעברתי את ידי ברוך גס על שיערותיה, אימצתי אותה אל חיקי יותר, עכשיו שחיבקתי אותה ביד אחת.
היא נרגעה, מתנצלת על ההתפרקות שלה ומבטיחה לשמור על עצמה.
נפרדתי ממנה בחיבוק אחרון והלכתי לדרכי, למקום בו גרתי אך לא הרגשתי בביתי.
השעה המאוחרת עם שילוב התחושה שדברים נשגבים מבינתי הולכים לקרות גרמו לי להירדם כמעט מייד, שינה ללא חלומות, הראשונה זו תקופת זמן ארוכה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-3 חודשים טוב, אז חזרתי לקרוא את הסיפור הזה. פוליאנה :-)
מההתחלה פחות או יותר:)
ועם כל רגע אני נשאבת פנימה ומוצאת את עצמי מסוקרנת יותר ויותר.
אז תהיה בטוח שאקרא גם את הפרקים החדשים.
התגעגעתי לסיפור הזה ולחוויית הקריאה הזו:)
ונכון לעכשיו, עם מוסיקה רגועה באוזניות, אני נהנית מכל רגע:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-3 חודשים תודה The Wolf (ל"ת)
-
-
לפני 8 שנים ו-4 חודשים אני חושבת שאני מעדיפה את הפרקים שלו. riniMI
אהבתי מאוד...אבל אני חושבת שעדיף לו לעזור לעצמו לפני שהוא מנסה לעזור לאחרים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-4 חודשים חח The Wolf
אני יכול להבין.
אולי הדרך לעזור לעצמו עוברת דרך השתקפות של עזרה דרך מישהו אחר?
אולי הוא יודע שאם ינסה לעזור לעצמו, לא יעלה בידו...והדרך הכי טובה היא לעזור לאחר שנמצא פחות או יותר במצבו?
ואולי, רק אולי,
הוא שם אחרים לפניו - כי ככה יותר נוח לו לשכוח את עצמו?
תהא אשר תהא הסיבה, אני בטוח שהיא תתגלה מתי שהוא.
תודה על התגובה :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-4 חודשים .... riniMI
-
-
-
