פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 276 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 8 שנים ו-4 חודשים הצד שלה - פרק 3 The Wolf
הצד שלה - פרק 3
היום התחיל בתור יום שמשי רגיל, בתחזית טענו שיירד גשם. כמה מתאים. אתמול, אחרי הארוחה וקצת אחרי שהצלחתי לארגן לעצמי את המחשבות, התקשרתי אליו, הוא ענה כמעט מיד, קבעתי איתו פגישה כפולה, אני רק מקווה של עשיתי טעות.
המצב הכלכלי שלי אמיד, מה שאומר שיכולתי לפנות לעצמי את הלו"ז מכל שאר הפגישות. אחרי כל המחשבות של אתמול, אחרי שתי הפגישות האחרונות, הבנתי שאצטרך זמן וראש פנוי משאר המטופלים כדי להצליח לפענח אותו, מטופל איקס שלי.
התבוננתי מהחלון כהרגלי, השמיים התקדרו במהירות.
ראיתי אותו מגיע, עם אותה הליכה מיוחדת שלו.
הפעם לבש חולצה מכופתרת אחרת, צבע כחול דהוי עם משבצות עדינות המופרדות בקווים צהובים, חולצת טי שחורה, לא הצלחתי לראות את הכיתוב מרחוק, יותר מאוחר אראה שהכיתוב היה "It all fades away in the end", כל מילה בשורה נפרדת, כל מילה דוהה בין שורה לשורה עד שכמעט אי אפשר לראות, ומכנסי ג׳ינס.
שערו התארך אפילו יותר מאז הפגישה הראשונה שלנו, זיפיו נראו כבני יום וכשנזכרתי בפגישה שלנו אתמול, נזכרתי שזיפיו היו כך גם אתמול.
הוא היה מטופח אבל משהו בו נראה מעט מרושל, ההליכה הייחודית שלו, כאילו הוא נע לצלילים שרק הוא שומע, הבליטה אותו מכולם, אבל איכשהו עדיין נדמה שהוא שקוף, אף אחד לא באמת ראה אותו.
הייתי שקועה עוד במחשבות כשהוא דפק בדלת.
לקחתי נשימה עמוקה, ניקיתי את הראש ממחשבות ופתחתי לו את הדלת.
"מה נשמע דוק?", השאלה הרגילה שלו, תמיד גרמה לי לחייך. הזכירה לי את הארנב ההוא מסדרת הילדים ההיא, באגס באני אני חושבת.
כבר התרגלתי לדרך בה ישר תמיד צעד אל הספה ונשכב עליה, היום לא היה שונה מתמיד.
"אני חושבת שהגיע הזמן לשנות קצת את אופי הפגישות שלנו, אחת הסיבות שקבעתי איתך פגישות כפולות.", פתחתי ואמרתי, סיבה אחרת שעמדה באוויר ושנינו ידענו אותה הייתה שהוא לא הטיפוס השגרתי לטיפול, אי אפשר לעבוד איתו כמו מטופל רגיל.
"או.קיי.", נדמה היה שמשך מעט את המילה, נותן לה משמעויות נוספות, כאילו מאשר את הסיבות האחרות בנוסף לסיבה הגלויה.
"אני רוצה שתחשוב עליי בתור מישהי קרובה אלייך, תוכל לספר לי הכל ושום דבר לא ייצא ממני לשום מקום ולאף דבר...", עמדתי להמשיך אבל,
"אם תגלי שרצחתי מישהו, האם זה עדיין יתפוס? אם אני אספר לך דברים שיעמידו את השפיות שלי בסימני שאלה, את עדיין לא תספרי לאף אחד?", קטע אותי, יורה את השאלות, כמעט מתקיף.
הופתעתי, הרגשתי שהוא בוחן אותי, את האמינות שלי, הוא הסתכל לעיניים שלי, מנסה לפענח את מחשבותיי, או כך לפחות זה הרגיש לי, השפלתי את המבט שלי. המבט הנוקב שלו עורר בי אי נוחות מסוימת.
התבוננתי עליו, על שפת גופו, תוך שאני נמנעת מיצירת קשר עין, חושבת על התשובה הנכונה שלי למצב הזה. הוא לא נראה כמו רוצח או לא שפוי, מה שחיזק את ההנחה שלי שהוא בוחן אותי.
אף פעם לא נתקלתי בטיפוס לא שגרתי כמוהו, ידעתי שאצלו המראה הוא לא פחות מטעה ממה שהוא אומר, הצורת לבוש שלו העידה על מוכנות להיות פתוח אבל בצורה חלקית, ידעתי שייקח זמן עד שאוכל לפענח אותו. אף פעם לא נתקלתי במצב כזה שבו הפסיכולוגית שבי עומדת בפני החלטה כזו משמעותית עם מטופל. ידעתי שאם אשיב בחיוב, לא אוכל לספר לאיש על מה שאשמע ממנו, ידעתי שאם אשיב בשלילה, הפגישות יסתיימו. הוא דחק אותי לפינה.
הסקרנות והמיסתורין שאופפים אותו הכריעו את הכף,
"במקרה שלך אחרוג ממנהגי וכן, זה עדיין ייתפוס.", עניתי לבסוף, מודעת להשלכות שיהיו לכך.
"מפתיע, תסבירי.", אמר, לא נראה שהוא מופתע. כדי לבנות אמון מישהו צריך להתחיל להיות כנה, ידעתי שאם לא אעשה את הצעד הזה, כל המאמצים שלי יעלו בתוהו, אז הסברתי, חורגת שוב מהכללים והאתיקה הפסיכולוגיים. "אני לא חושבת שאתה מסוגל לרצוח מישהו או שאתה לא שפוי.", אמרתי.
הוא נתן בי עוד מבט נוקב לפני שהתחיל עם הקדמה לסיפור שלו.
בהקדמה אמר שהוא בטוח שנתקלתי בסיפורים קשים של מטופלים, שחלקם כנראה מזוייפים או לא לגמרי אמיתיים, מה שהוא לא אמר במפורש אבל השתמע מדבריו - שהוא הולך לספר לי את האמת על עצמו.
אני לא מאמינה למטופלים שלי, אבל משהו בטון שלו, צורת וחיתוך הדיבור שלו גרמו לתחושת אמינות.
הוא נתן לי ראשי פרקים של הדברים שעבר, הוא לא פירט, כשהוא דיבר קולו הפך לחד גוני ומונוטוני, כאילו דיבר על מישהו אחר או מקריא קורות חיים של מישהו אחר. לפעמים ציין כבדרך אגב איזו הערה.
במהלך כל הזמן שדיבר - חשבתי.
חשבתי על השילוב המוזר של המילים שאמר, לפעמים עיברת מילים באנגלית, רמת השפה שלו הייתה גבוהה אבל בגובה העיניים, לפעמים שילב סרקסטיות או בדיחות פנימיות שכנראה רק הוא הבין.
כל הדברים שאמר, נשמעו כמו עובדות הן מבחינת איך שאמר את הדברים והן מבחינת הצורה והתבנית שדיבר בה.
הוא היה המטופל הראשון שהרגשתי שממש מדבר בכנות תמציתית.
הסיפור שלו דמה להרבה סיפורים אחרים של מטופלים ששמעתי בעבר, על ילדות עשוקה, חוויות שהקשיחו וחישלו ובכל זאת הסיפור שלו היה שונה.
הוא סיים, הבטתי בשעון וראיתי שחצי פגישה כבר הלכה.
"אם תואיל לרגע להמתין, יש כמה דברים שאני צריכה לבצע.", אמרתי, לוקחת איתי את הפלאפון ועוברת לחדר הסמוך, שלא נראה מהכניסה או מהחדר בו קיבלתי את מטופליי.
כל המידע ששפך עליי גרם לי קצת לצאת משיווי משקל.
כשהגעתי התחלתי לנשום עמוק, עצמתי עיניים ונתתי למידע להסתחרר עד שיירגע. הטלפון שלי צלצל.
מספר חסום, לענות או לא? מי יכול להתקשר אליי ממספר חסום?
עניתי, "הלו?".
קול לא מוכר, מוסתר ומפחיד ענה: "יש לך 20 שעות להחזיר את הפגישות שביטלת. אני חייב לדבר איתך. אם לא תעשי את מה שאני אומר לך, אני אנקוט בצעדים קיצוניים."
השיחה התנתקה.
נבהלתי כהוגן, הייתי צריכה להירגע, לחשוב בהיגיון, אבל הפאניקה השתלטה עליי. לקחתי נשימות עמוקות, רעדתי.
אחרי שלוש דקות של נשימות עמוקות ומרגיעות הצלחתי לחשוב בבהירות.
זה חייב להיות אחד המטופלים האחרים שלי, אף אחד אחר לא ידע שביטלתי פגישות, אפילו לא מטופל איקס. או שאולי הוא כן יודע? הדרך שבה הסיק מסקנות עוד הייתה לוטה בערפל, המניעים שלו לא ברורים בכלל, אולי זה הוא?
משהו לא הסתדר לי. הראש חשב שייתכן, אבל הלב אמר משהו אחר.
אז נחתה עליי התובנה - מטופל איקס רגיש ועדין.
הוא מחוספס כלפי חוץ, גס ווולגרי לפעמים אבל הנשמה שלו עדינה, הוא לא יעשה דבר כזה, לא למישהו שמנסה לעזור לו לפחות.
אז זה חייב להיות אחד המטופלים האחרים שלי.
ראיתי שחלפו כבר עשר דקות מהרגע שיצאתי להפסקה הכפויה הזו, חזרתי כשאני עוד לא מאוזנת.
"הכל בסדר?", השאלה התמימה כאילו ניפצה את הקו המפריד בין המחשבות לכאן ועכשיו.
"כן, כן", עניתי בפיזור נפש. הגיע הזמן לחזור לשיחה.
הרצתי שוב את כל מה שסיפר לי, לקחתי לגימה מכוס המים שעמדה על שולחן ליד הכיסא שלי. נרגעתי, חזרתי לכאן ולעכשיו.
"שמתי לב שלא הרחבת יותר מדי על מערכת היחסים שלך עם ההורים והאחים שלך, למה זה?", שאלתי.
הייתי צריכה שיאכיל אותי בכפית, המחשבות עוד הסתחררו לי בראש והייתי לא מרוכזת.
"כי אני לא חושב שזה רלוונטי או שאת מוכנה לעוד מידע. לפי המידע שסיפקתי לך עד עכשיו, רק עליי, נראה שאת עומדת לקרוס, את בטוחה שאת לא רוצה להשאיר את זה לפעמים אחרות?", שאל.
הוא טעה, הדהדה המחשבה בראש, הוא חושב שאני לא יכולה לעמוד בעוד אינפורמציה כי הוא חושב שהוא טלטל אותי, אבל אני מסוגלת, לפחות מידע חלקי.
"אני שמעתי דברים יותר גרועים להזכירך.", אמרתי.
הוא שיתף על קצה המזלג, על אבא מכה ודומיננטי ואם שלא הצליחה להתמודד מולו, על טיפול באחים, כן, הנשמה שלו באמת רגישה.
הרגשתי אמפתיה ואהדה כלפיו, אמנם לא באתי ממשפחה כזו מפורקת אבל כששומעים מספיק סיפורים על משפחות מתפרקות לומדים להבין ולהזדהות גם אם לא מתחברים, אבל כאן, כאן לא הצלחתי לשלוט בעצמי. הוא הרגיש לי כמו ציפור מוזרה שלא יודעת מה מקומה בעולם. הכאב פילח את הלב שלי. אף פעם לא הרגשתי הזדהות כל כך גדולה או בכלל עם מטופל כלשהו. התחלתי לתהות אם אני באמת...אבל הוא מטופל הזכרתי לעצמי, כל עוד הוא כזה אני לא יכולה. הייתי המומה מהישירות וגילוי הלב שלו.
אין הרבה אנשים שיכולים לעמוד מול ישירות כזו, בטח לא מאדם שמכירים בקושי שלוש פגישות.
הוא שקע במחשבות. פתאום שמתי לב שהוא חושב המון, אנשים שחושבים הרבה מחביאים ידע ודעות.
השעון הראה שהפגישה הסתיימה.
"נראה לי שסיימנו להיום", אמרתי, מעירה אותו משרעפיו.
"או.קיי. דוק, נתראה מחר.", אמר בריחוק ויצא.
אחרי שנעלתי אחריו את הדלת, גשם התחיל לרדת ואני התיישבתי על הרצפה.
הדמעות שעמדו בעיניי, לא יכלו עוד - ופרצתי בבכי.
על מה שסיפר, על המחשבות, על תחושת הבדידות והשיחה שקיבלתי ועדיין רעדתי כשחשבתי עליה.
הסופה שדיברו עליה בתחזית הגיעה.
הטלפון צלצל, מוציא אותי מגל העצב שפשט בקרביי.
זו היא, שיט, שכחתי את ארוחת הצהריים.
"היי, סליחה, שכחתי. תוכלי בבקשה לבוא לקליניקה שלי?", עניתי בפיזור דעת, קולי עוד חנוק מהבכי.
"כן, בטח, עשרים דקות אצלך.", ענתה, בלי שאלות.
הקמתי את עצמי מהרצפה, הלכתי לשטוף פנים בשירותים.
כשהיא דפקה על הדלת הייתי קצת יותר רגועה, עדיין אבודה בים מחשבות ורגשות אבל לפחות חזרתי לשלוט בעצמי.
כשהיא ראתה אותי, הניחה את האוכל והקפה על הרצפה ופרשה ידיים.
היא חיבקה אותי.
כמו תמיד, הבינה אותי בלי מילים.
כשהרפתה ממני, הרימה את האוכל ולקחה אותי ביד לחדר המטופלים, הושיבה אותי וחילקה את האוכל והקפה.
החזקתי את הכוס החד פעמית בין הידיים, נותנת לחום מהכוס להתפשט אליי, רגליים מקופלות על הספה.
היא שתקה, נותנת לי את הזמן שהייתי צריכה.
התחלתי לדבר, סיפרתי לה הכל, על מטופל איקס, השבעתי אותה לא לשוחח עליו עם אף אחד - רק איתי, השיחה המבהילה שקיבלתי, על כל היום שעבר עליי.
עם כל משפט שהוצאתי, המחשבות הסתדרו במקומן, הרגש חזר למקומו.
חזרתי לעצמי.
היא הביטה בי כשסיימתי לדבר.
"תתקשרי למשטרה, הם ייטפלו במטופל המטרידן, לגבי מטופל איקס, הוא נשמע כמו טיפוס רציני."
היא חייכה, חיוך קטן.
חייכתי בחזרה.
"אני לא יודעת אם לפנות למשטרה זה צעד נכון. אני חושבת שאולי כדאי לי פשוט להעביר אותם לפסיכולוגית אחרת, שתטפל בהם עד שאסיים עם מטופל איקס.", הבעתי הרהור בקול.
"תקשיבי, לפי מה שסיפרת לי, זה היה איום מוסווה על חייך, את לא יכולה להקל בזה ראש, תדברי עם המשטרה, הם ייתפסו אותו ויעשו איתו משהו, אל תקחי סיכונים מיותרים.", ענתה.
"אני אחשוב על זה", הבטחתי.
סיימנו לאכול.
היא הלכה ואני נותרתי עם מחשבותיי.
הלילה הגיע, ערפילי וקריר, רוח קלילה הניעה את העצים מול חלון חדר השינה שלי, נשכבתי במיטה, מהרהרת על היום שעבר עליי ושוקלת את צעדיי.
המסקנות הגיעו ואיתן, העייפות, שכיסתה אותי בשינה ללא חלומות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-4 חודשים קצת באיחור, אבל קראתי. פוליאנה :-)
העלילה מתקדמת יפה.
אני לא ממש מצליחה לארגן את המחשבות שלי כרגע,
אבל אני כמובן מחכה להמשך.
וגם כשאני לא מגיבה- אני קוראת:)
וגם את מה שפרסמת עכשיו, התחלתי לקרוא.
אולי בהמשך אגיב יותר באריכות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-4 חודשים עדיף מאוחר מאף פעם ;) The Wolf
תודה,
בכל מקרה יישמח אותי לראות איזה סימן שקראת.
מקווה שבינתיים את נהנית :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
