אני מטפל.
אני יושב מול אנשים, רואה, מתבונן, מאזין, מהנהן.
הם סובלים.
הם נדכאים.
אבל הם אמיתיים.
הם לא לובשים מסכות.
הם לא מציגים הצגות.
את מה שהם רוצים הם עושים.
הם חיים.
ואני?
הצגה אחת גדולה.
מטפל עם מוניטין שהוא עצמו מסכה.
במידה מאופרת בכבדות, מארחת כמו זונה עם כלים פרוידיאניים, יונגיאניים, סיביטיסטיים, אבל בחייה -
גורנישטיים.
איפה התשוקה בחייה של הזונה הזו?
איפה מה שהיא באמת רוצה לעשות?
היכן הם היצרים האפלים, ומדוע היא לא נותנת להם דרור?...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה