נוסבאום נמצא עכשיו עמוק בתוך הקלבוש שלנו, והתינוקת "עובדת" עליו. עניין של דקות ספורות עד שיתחיל לזמר. בינתיים, החלטתי להירגע מהימים העמוסים שעברו עלי. חזרתי אל דירת המסתור בה שהינו כולנו, קרסתי על הספה ועצמתי עיניים. תמר חלפה לי במוחי. אוי, תמר... הפסיכולוגית היהודייה מן הגולה, שעשתה את כל הדרך עד הנה כדי להצטרף למחתרת. אני זוכר איך היא יצרה עמי קשר, במייל, כתבה שהיא עוקבת אחרי המחתרת אבל בעיקר אחריי, 'מנדל האיום'. העריצה אותי. אני זוכר את ההתכתבויות הליליות שלנו, אני תחת הפגזות כבדות בבאר שבע, והיא תחת לילה ערפילי במנצ'סטר, מדברים על פילוסופיה ברומו של עולם, והיא הולכת ונשבית בקסמים של האידיאולוגיה הלוחמנית שלי. אחרי הכול, אנחנו הטובים בסיפור הזה, לא? עובדה, אנחנו כל הזמן קולטים מגויסים חדשים, בעוד אצלם... אצלם רק בורחים אנשים אלינו.
האמת? עוד לא נתקלתי בחפרפרת פלסטינית אצלנו. נוסבאום היה הראשון. למרות שזה מוזר... נוסבאום לא יכול להיות חפרפרת... אדם כמוהו... ממש מוזר. אולי החפרפרת היא בכלל מישהו אחר?
בינתיים חלמתי, ובחלומי תמר הגיעה, מלטפת את ראשי ונושקת לשפתיי. פקחתי עיניים. זו אכן הייתה תמר. מה?
כתם אדום עיטר את צווארה. היא שתתה דם, אני ראיתי אותה ככה בכלא!!!
תמר העבירה אצבע על צווארה וליקקה את הנוזל אדום. "קטשופ היינץ". היא קרצה לעברי.
מכשיר קשר החל לפתע לצרצר.
"פחח... יא מרתי, וון אל ראיס?"
"תמר?" שאלתי בהלם.
היא רק חייכה וענתה למכשיר, "חמס דגייג. אנא ג'יב לק ראס אל מנדל."
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
