יש משהו מנחם בשעות שלפני הבוקר. שעות הביניים, אני אוהבת לקרוא להן- בין דממת הלילה להמיית הבוקר, שעות המעבר מכבישים מיותמים לשורות קולניות של רכבים.
יש משהו מרגיע בלדעת שצלחת את הלילה הבודד- למרות המחשבות והפחדים והחששות והדאגות, לדעת שאתה מסוגל להתגנב למרפסת, לעצום עיניים ולספוג אל הריאות ואל הלב את אוויר הלילה הקר, אוויר מלא דמעות ותקוות חדשות. לפרוס ידיים קדימה
ולחוש את מגע האבן הקרירה מתחת לאצבעות.
להנות תחילה מהדממה, כאילו העולם עוצר לכמה רגעים רק בשבילך, מרשרוש הרוח בצמרות העצים, וכשמגיע הרגע- להאזין לכל ציוצי הציפורים.
לא יודעת איך להסביר את זה, אבל יש משהו בלפקוח את העיניים ולראות את כל מה שמתרחש סביבך , למרות שהכל כל כך דומם בשעה הזו- אלו אחד מן הרגעים בהם אתה מרגיש לבד בעולם מבלי להיות בודד.
יש אנשים שאוהבים שקיעות, אולי הם מאמינים שמפגן הקרניים הבוהקות יעוורו ויכהו את חששותיהם ,או שהם מקווים שיחד עם השמש, כל הבעיות שלהם ישקעו בים. אותי הן מעציבות.
ובאשר לאנשי הזריחה, שרואים בה התחלה חדשה ועלייה מתוך החושך, לי היא רק מזכירה ששוב שכחתי לישון בלילה.
אני מעדיפה את השמיים של לפנות הבוקר - אין בהם טיפה של התנשאות- שום זכר לגווני האדום והכתום העזים של החמה. גם אין בהם מן השחור המהפנט, זרוע הכוכבים של הלילה, דומה לאבן חן מעוטרת ביהלומים קטנים. יש בהם ענווה מסוימת, תחושה של רוגע ופשטות. ולמרות כל זאת, לעולם לא יהיו שמי לפנות הבוקר של אתמול דומים לשל מחר- תמיד מחליפים בין גוונים שונים של כחול, סגול ולבן.
אז נכון, הם אולי לא סמל להיעלמות הצרות או להתחלה חדשה, אבל השמיים בשעות האלו , לעניות דעתי, מסמלים את חיי האדם בצורה המדויקת ביותר- גם אם ישתדל לחזור על אותה שגרה במשך ימים ארוכים, לעולם לא יהיו לאדם שני ימים זהים בחייו, תמיד יהיה משהו ייחודי ללמוד, מציאות שונה לחקור ואהבות חדשות לחוות.
השעות האלו זקוקות ליותר תשומת לב, אתם תופתעו מהרגשות שהן עלולות לעורר בכם.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
