הפיצוצים הסתיימו באמצע הלילה. התעוררתי לשקט כשראשה של תמר נח על חזי. הערתי אותה בעדינות וארזנו את הציוד ויצאנו לדרך. בבניינים ליד זיהיתי כמה אנשי מחתרת מסתתרים בין ההריסות. תמר ממש חכמה, היא דואגת לי וארגנה אותם כדי שאם צלף או מתנקש של הפלסטינים יסתובב שם הם כבר יורידו אותו.
הגענו לרינגלבלום אחרי חצי שעה של הליכה. גם שכונה ד', מסתבר, ספגה הפגזות אם כי פחות אגרסיביות. הגענו לפתחו של אחד המקלטים ותמר פתחה עבורי את דלת הברזל הכבדה. נכנסתי פנימה והיא אחריי, מאירה מעבר לכתפי בפנס. ירדנו במדרגות והגענו למקלט עצמו. שני אנשי מחתרת היו שם, גרוניך ואידלמן. גרוניך הוא לוחם מחתרת וותיק, שלאורך הקרבות איבד את עינו השמאלית ואת כל אצבעות כף ידו הימנית. כיום הוא קצין המודיעין שלנו. אידלמן, צעיר יותר, הגיע לבאר שבע לפני כמה שנים מצרפת, דובר צרפתית שוטפת, ומשמש כדובר שלנו בתקשורת הצרפתית. גרוניך מתורגל היטב בהפצצות וקרבות ולא נראה נרגש יותר מדי. אידלמן, לעומתו, רועד כולו, ובטח היה מוכן לחתום עכשיו על חזרה לרחובותיה הנעימים של פריס.
"מה נשמע, מנדל?" אידלמן פנה אלי, רועד כולו. היה ריח חזק של שתן במקלט, ושאלתי את עצמי כמה מזה מרוח עליו.
"הכול טוב." עניתי. "יש כאן קפה?"
"קפה?" אידלמן גיחך בעצבנות. "אתה רוצה קפה? הרגת אותנו! חיסלת אותנו! קפה!!!"
גרוניך הלם בראשו של אידלמן. "שתוק כבר! חת'כת זבל!!!"
תמר לקחה את התרמיל שלי. "אני אכין לך קפה." אמרה בשקט. היא הביטה במבט רושף לעבר אידלמן.
"תגני עליו!" אידלמן זעק. "אין בעיה! את נהנית כשהוא מזיין אותך? הנה, עכשיו כולנו הזדיינו בגללו!!!"
"שקט!!!" גרוניך הלם בו שוב, עם הקת של נשקו.
"תעזוב אותו." אמרתי לגרוניך. ולאידלמן אמרתי, "אין ברירה חבוב. אנחנו במלחמה, וככה זה. כולנו חוטפים למען המטרה."
"אבל מה המטרה?!" הוא זעק. "אין לי בעיה. אני איש של מטרות. אני חי למען מטרות. תן לי מטרה ואני אסבול בשקט. אבל מה המטרה כאן?! להפוך אותנו למטווח של ברווזים!?"
"שחרור." עניתי בשקט. "המטרה היא שחרור. אנחנו רוצים להשתחרר מהזבלים האלה."
"ובאיזה מחיר?..." הוא נשף בשקט.
הבטתי לו עמוק לתוך העיניים. זאת הנקודה שבה אפשר להפוך אותם ללוחמים הכי טובים. גם תמר הייתה פעם בנקודה כזו ומאז היא החיילת הכי טובה שראיתי בחיים שלי. הם ימותו למענך אם תתפוס אותם בנקודת השבר הזו. "לא משנה המחיר. עדיף להיות משוחררים ושבורים, מאשר כבולים ובריאים. זה כל העניין, אידלמן."
"בבקשה." תמר הגישה לי קפה שחור חזק, כמו שאני אוהב.
"למכות שאנחנו חוטפים יש משמעות." המשכתי להרביץ בו תורה. "וזה עדיף על מכות שאין בהן משמעות. מה האלטרנטיבה, אידלמן, הא? לחיות חיים שמנים ומדושנים בפריס, כיהודי גלותי, לאכול סטייק טרטר וללכת למשחקים של פריס סן ז'רמן, לחטוף סרטן בגיל ששים ולמות תחת מורפיום בבית חולים? או לעמוד זקוף נגד האויב שלך, לא להיכנע, לא משנה מה יהיה, ולחטוף ולחטוף כמו איזה בן זונה, אבל לדעת שעם כל מכה השחרור שלך מתקרב. ונכון, למות צעיר, מפוזר לחתיכות ובלי קבר ובלי מצבה, אבל עם כבוד של לוחמים."
בשתיקה שבאה לאחר מכן לגמתי את הקפה שלי בשקט. תמר נשענה עלי, הניחה ראש על כתפי, ואני ליטפתי את שיערה, שהיה עדין וריחני גם בימים המוטרפים הללו. אני מת לזיין אותה, חשבתי, והכנסתי ידי מתחת לחולצתה. היא עצרה אותי. "לא עכשיו," אמרה. "בוא נחכה שיירגע הכול."
קיללתי וחבטתי את ראשי כנגד הקיר.
"אני יודעת." היא אמרה בשקט. "תהיה חזק."
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
